יום שבת, 3 במרץ 2012

לאן נעלמה הברנז'ה?


אם יצא לכם ללכת להופעות לאחרונה, בטח שמתם לב שאנשי הברנז'ה כבר לא מגיעים בהמוניהם להופעות הקטנות, ובכלל שיש פחות דיבור על הרכבים מסוימים או אמנים מסוימים כ"הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם". יש שיאשימו את החורף הגשום והקר, שמשאיר את כולם בפנים, ויש שיגידו שאולי אין משהו טוב כרגע. אני חושבת שזה משהו אחר.

שיחה עם חבר טוב הביאה אותי למסקנה, שאנחנו נמצאים בשלב ביניים. רוב  אנשי הברנז'ה, הם אנשים מבוגרים, ולא צעירים בני 20 ומשהו. אם עד לפני שנה הם היו ממלאים את ההופעות, הרי שכעת חלקם התקבעו במוזיקה שהם אוהבים, ולא מחפשים משהו אחר או חדש. אני העליתי את ההשערה (מתוך ניסיוני הביתי) שחלקם פשוט נכנסו למערכות יחסים רציניות, כאלה שגורמות להם לרצות להשאר בבית, או ללכת לראות הופעות פחות חתרניות עם בת הזוג, שלא תמיד שייכת לסצינה המוזיקלית שהם כל כך אוהבים. חלק אחר מאנשי התעשייה הם בכלל המוזיקאים, שהוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבום בכורה, אולי עובדים על אלבום שני, ואולי נחים כרגע, כי למי יש את האומץ לנסות שוב אחרי כל העבודה הקשה על הראשון? כיוון שאין להם מה לקדם, הם מעדיפים את התנור החם, או לשבת עם חברים באיזה בר, על פני עמידה בהופעה של עוד אחד מהסצינה.
למי יש כוח לצאת החוצה בקור הזה?

וזה לא שאין הופעות. זה שלא שלא קורים דברים. פשוט אין כרגע מישהו רציני שיגלה אותם. נכנסנו לאיזו רווייה של דברים, ועד שלא יגיע משהו אחר שירגש אותנו מחדש, אני לא רואה איך משהו ישתנה. נראה לי שהצעירים יותר, עסוקים כרגע בצריכת סמים משמחים והליכה לתקלוטים מאגניבים של החברים שלהם, שמלאה במוזיקה חדשה, מעניינת וכמובן מתוצרת חוץ, בעוד שהמבוגרים מעשנים משהו ומתגעגעים לדברים ישנים שכבר לא יחזרו.

לדעתי, תקופת הביניים קרובה לחלוף. אמניות חדשות כמו פלורה (לירון משולם הנהדרת) או רותם אור, יוצרות משהו אחר, שמחבר בין הישן למעודכן. צביקה פורס מתחיל לעבוד על דברים מעניינים, והאיינג'לסי ממשיכים לגדול כל הזמן. זה בהחלט מרענן לראות שגם אצלנו דברים משתנים, ואני רק מקווה  שיגיע הדור החדש של אותה ברנז'ה, דור חדש של עיתונאי מוזיקה ובלוגרים שימלא את ההופעות ויעביר אותנו לשלב הבא במוזיקת השוליים בישראל, כי הדור הקודם כבר מתעייף, ויהיה עצוב מאד אם דברים טובים יעלמו מעינינו.

יום שישי, 2 במרץ 2012

שוליים רחבים

הסתכלתי השבוע במצעד של רשת ג', כי רם אוריון ביקש שיצביעו לשיר החדש והיפה שלו "אהובתי בת החלוף". כיוון שאמורים להצביע לשלושה שירים, עברתי על שאר הרשימה ופתאום נחתה עלי ההכרה - אין לי מושג מה קורה במיינסטרים! ניסיתי להבין מה אסי ישראלוף מ"מה קשור" עושה שם, ונזכרתי ששמעתי שהוא החליט להיות זמר, תהיתי מתי אורי פיינמן חזר לחיים, ושאלתי את עצמי - למה עילי בוטנר לא ויתר כבר?

פעם, כשכתבתי באתר ערוץ הילדים, וערכתי מוזיקה ברדיו תל אביב, הכרתי (לעתים בעל כורחי) את כל המוזיקה החדשה שיצאה, ואת כל השמות של הטוענים לכתר ראשות מצעדי ההאזנות. עכשיו המצב שונה לגמרי. התקרבתי לשוליים כל כך, עד שהם מילאו אותי והפכו להיות הדבר היחיד שאני מכירה: מוזיקת אינדי, לרוב תל אביבית, מז'אנרים מוזיקליים שונים.



חלקכם ישאלו "נו? מה הבעיה?" ובכן, זאת בעיה לטעמי כי כשאין מיינסטרים, טוב או גרוע ככל שיהיה, אין שוליים. אם לא נכיר את המוזיקה המוכרת, זאת שהקהל הרחב אוהב, איך נדע לבעוט במסגרת הזאת ולעקם אותה כך שתתאים לנו? אולי רם אוריון עושה מוזיקת מיינסטרים פשוטה ולא משהו איכותי ומעניין כמו שאני חושבת, ולא שמתי לב? אולי ריף כהן נשמעת כמו כל דבר אחר שיש ברדיו, ואני סתם מתאהבת בגישה שלה, כשהיא בעצם משהו רגיל?

חשבתי להתחיל להקשיב לכל קבצי ה"לינקטון" ו"הפטיפון" שאני מקבלת בכל יום, אבל אז חשבתי על זה שוב - אולי כדאי שאסמוך על האינסטינקטים ועל הידע המוזיקלי שלי, ואבין שרם אוריון הוא הוא באמת משהו אחר וטוב, שעילי בוטנר בטוח משעמם עדיין, ואחרונה חביבה - שריף כהן באמת מיוחדת ומקסימה יותר מכל זמרת אחרת ששמעתי בשנים באחרונות בשוליים או במיינסטרים? המחשבה הזאת הרגיעה אותי באופן זמני, אבל נראה לי שמעתה אבדוק עם לינקטונים עם שמות כמו מירי מסיקה, הראל מויאל לצד שמות שאני לא מכירה בכלל (אבל לא הפיל הכחול, בית הבובות או סינרגיה, לעולם לא הם).