אביב הגיע - ניקוי בא

זהו בוקר היום הרביעי לניקוי האביב שלי. למי שלא יודע על מה מדובר - יש המון שיטות ואסכולות, לכן הייתי ממליצה לשאול את גוגל, אבל הגרסה שחברתי ש"גררה אותי" הנחתה אותי היא עשרה ימים של אורז, מש, שתיית חליטת סטיביה, תפוחים ועוד כמה ירקות ירוקים שטובים לכבד. בנוסף, אסור לעשן ולשתות אלכוהול. עוד לפני שהתחלתי החלטתי להיות קרציה ושאלתי אותה האם מותר לי גם חליטות אחרות, ירקות ירוקים אחרים, ונעניתי בחיוב, כך שנראה שאף שיטה היא לא ב-100%. החברה הזאת עושה את הניקוי כבר כמה שנים, ולא מתייאשת, לכן היא סוג של גיבורה בעיני, במיוחד לאור ההקנטות במשרד והגירויים בצורת שוקולדים של חוזרים מחו"ל ושל הזמנות משלוחים שמריחות ממש טוב.


הייתי כבר מוכנה לצאת לדרך, חשבתי על כל הארטישוק והמש שאוכל, ודמיינתי את הטעם המתוק מדי של תה הסטיביה, אבל אז, בפגישה איתה, הדיאטנית אמרה לי - אין בעיה שתעשי ניקוי אביב, אבל בתנאים שלי. אני לא מוכנה שתעלי את הקילוגרמים שתרדי תרגע שתסיימי. אה, ותשכחי מ-10 ימים. שבוע ודי.


אז אפשר להגיד שנכנעתי, ואני עושה את הניקוי הזה פחות או יותר בתנאים של הדיאטנית. אמנם מוסיפה ביצה בכל בוקר, אבל על היוגורט של אחר הצהריים ויתרתי, ובמקום זה אני אוכלת עוד תפוח ירוק, כי עם כל הכבוד לדיאטה, באתי להתנקות. כך שסדר היום שלי מורכב מהמון עבודה לצד מתח של העובדים איתי (על כך בפוסט קרוב), הארוס שנמצא רחוק מדי השבוע ומאורז בסמטי עם מש/ארטישוק/ברוקולי. לכל זה אני מוסיפה חליטת סטיביה ועוד חליטה עם כל מיני עלים ירוקים שאמורה לעזור לעיכול. אין ספק שעובר עלי שבוע חמוץ-מריר.

Not as bad as it looks

אמש כמעט נשברתי כאשר כל מה שרציתי היה לשתות כוס נס קפה. או לאכול קצת שוקולד. רציתי רק פינוק קטן ומתוק לשבוע הלא נעים הזה. אבל החלטתי להחזיק את עצמי והזכרתי לעצמי שאני כבר באמצע הדרך, ולוותר יהיה די עלוב מצידי, במיוחד כשחברתי עושה את זה בצורה הרבה יותר מוקפדת ממני וליותר זמן, סובלת אך מחזיקה מעמד בגבורה. אז החזקתי מעמד גם אני והנה אני יושבת בבוקר עם חליטת עלים ירקרקים בכוס, וריח תבשיל המש והאורז החדש שהכנתי הבוקר באפי (הפעם אפילו יצא לי די טעים). אז מה זה עוד יומיים-שלושה של חוסר טעם באוכל, כשהאנרגיות שלי פתאום עולות ואפילו השלתי קילו?

33% שומן

למרות שלא רואים את זה עלי, יש בי 33% שומן. כמו גבינה עשירה במיוחד, גם אני לא הכי בריאה. את העובדה הזאת גיליתי בזכות בדיקה אצל הדיאטנית שלי - נטע-חן ליבנה. הייתי אפילו יותר שמנה מזה, אבל הצלחתי לרדת באחוזי השומן מאז.

לפני כמה שנים גיליתי, שיש במשפחה קטע תורשתי כזה של כולסטרול גבוה, מה שגרם לי להסתכל על בדיקות הדם שלי באופן קצת שונה ולהילחץ פחות. הלחץ ירד, כי חשבתי לעצמי - נו, גם לאחותי הרזה הרבה יותר יש בעיה, וגם להורים שלי, ואף אחד מהם לא מתלונן. וחוץ מזה - החבר שלי אוהב אותי בכל מצב, אז למה שאני אלחץ? והמשכתי לאכול, לאכול שמן ולאכול הרבה.

I heart cheese

כמובן שעליתי במשקל. אלה שהכירו אותי לפני כן אולי ישימו לב, אבל רוב האנשים לא ממש ראו שאני כבר מגיעה למשקל די עצום בשבילי (עברתי את 70 הק"ג). בעקבות העלייה במשקל קרו גם דברים נחמדים כמו הכפלה במידת החזייה, אבל בעיקר קרו דברים לא טובים. הכולסטרול המשיך לעלות, אחוזי השומן עלו לגבהים לא בריאים, ואני בעיקר שנאתי להסתכל על עצמי במראה בכל מה שחושף יד, בטן ולעתים אפילו את הפנים שלי, ולא ממש שינה שהחבר אוהב וחושב שאני סקסית. הרגשתי שמנה.

לפני שנתיים וחצי התחלתי ללכת לחדר כושר סמוך למקום העבודה דאז, ושם התחלתי גם תוכנית עם דיאטנית המקום - נטע חן. לא התמדתי יותר מדי, וכשעזבתי את אותה עבודה, עזבתי גם את חדר הכושר, אבל את המספר של נטע-חן שמרתי. שיהיה. בזמן הקצר שהייתי אצלה הצלחתי לרדת, אבל ממש מעט, ולא הבנתי למה. הלכתי לחדר כושר, התמדתי בדיאטה פחות או יותר ובכל זאת, הקילוגרמים לא זזו. הלכתי לבדיקת דם ראשונה מיני רבות אצל רופאת המשפחה, שאמרה לי שהכולסטרול לא במצב טוב, וחוץ מזה יש עוד כמה סעיפים שחייבים להתחיל לעקוב אחריהם, אז התחלתי. בזכות אותן בדיקות הבנתי גם מה היה אחד הגורמים לעיכוב הירידה במשקל  - האנמיה שלי, שליוותה אותי שנים, חזרה. ולא הזיזה את כדוריות הדם, ולכן הכל אצלי יותר איטי. אבל אז כבר היה אבוד מבחינת הרצון שלי להשקיע בעצמי.

לאחר כחודש התחלתי לעבוד בעכבר העיר, ומדי פעם הייתי פוקדת את חדר הכושר בבניין עם חברה על ההליכון, אבל עדיין לא ממש שמרתי על הגוף שלי. המשכתי בבדיקות הדם, שהובילו לאולטרסאונד לכבד, שהוביל לאיתור ציסטה קטנה של 15 מ"מ, שלא מדאיגה כרגע אף אחד, אבל גם אחרי עוד אצטרך לעקוב. במקביל החלפתי את הגלולות שלי למותג אחר, שלפי רופאת המשפחה - אמורות היו לעזור בהורדת הכולסטרול (מסתבר שגלולות רבות מעלות את רמת הכולסטרול בגוף. כיף, לא?). אבל הן לא ממש עשו את העבודה. התחלתי ללכת לדיקור ולשיאצו פעם בשבוע, והדבר עזר זמנית, אבל ברגע שהפסקתי - הכל חזר לקדמותו.

עטיפת האלבום Koi no Yokan של Deftones

עכשיו נכנסתי לבעיה - מצד אחד, אני לא יכולה להרשות לעצמי פיננסית לשלם על דיקור ועל שיאצו פעם בשבוע. המדקרת רצתה שאחליף את הגלולות ל"רגילות" או אפסיק בכלל, אבל רופאת הנשים לא הסכימה, כי היא מפחדת שאקבל התקף לב (מסר מרגיע לכל הדעות). כך נתקעתי עם רצון לטפל בעצמי, אבל עם חוסר יכולת של הגוף לשתף פעולה.

לפני חצי שנה החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולהרים סוף סוף את הטלפון ההוא. קבעתי איתה פגישה, הכנו תפריט קפדני והתחלתי לספור צעדים ולסרב לכל מיני מאכלים. בהתחלה זה היה קל. אכלתי סלט, חזה עוף, פריכיות ויוגורטים בלי בעיה, ההיקפים החלו להצטמצם והקילוגרמים התחילו לרדת (וחשוב מכך - השומנים החלו להיעלם), החבר הבשלן שיתף פעולה כמובן, והחליף את המאכלים המפנקים באחרים, דלי שמן ופחמימות ומרובי עוף וירקות. לפני כחודשיים, עם רדת הטמפרטורות, החלטתי להפסיק להיות עצלה ולחזור ללכת לחדר כושר בעבודה, כי ידעתי שהקור בלילות לא יאפשר לי ללכת הרבה בחוץ. בינתיים אני עושה את זה פעם-פעמיים בשבוע, אבל יודעת שזה ישתפר.

לפני זמן קצר התחלתי להרגיש שחוסר הבטחון הישן שלי חזר לתקוף ביתר שאת. לא ארחיב בנושא, אבל אני מרגישה לא טוב עם עצמי ועם היכולות שלי, והדבר משפיע גם על אופי הדיאטה. התחלתי להרשות לעצמי לאכול גם דברים אסורים, מה שהוביל להתנפחות קלה חזרה, והנה אני כבר מתחילה לשנוא את עצמי שוב מדי פעם כשאני מביטה במראה (המילה "מכוערת" נזרקה לעברי מתוכה פעם או פעמיים). כבר חשבתי לוותר, כי גם ככה אני לא טובה בכלום, ולא מצליחה בשום דבר שאני מנסה, בין אם זה בעבודה, בחיים או בדיאטה, והתקשרתי לנטע-חן כדי לדבר איתה ולבקש עצה בנוגע להמשך הדרך התזונתית וההתמודדות עם העניין. היא ישר אמרה לי - את לא מוותרת. את באה אלי מחר ונראה מה עושים.

למרות שחששתי מזה בתחילה, לשמחתי, הלכתי אתמול לפגישה איתה שקצת איפסה אותי. היא לא שקלה אותי הפעם, ולא בדקה היקפים, כי ידעה שזה רק יוסיף למצב הרוח המעורער, אלא פשוט דיברה איתי ואפילו נתנה לי לבכות קצת. אחד הדברים שהיא אמרה לי הם - אני מאמינה בך. ופתאום הבנתי עד כמה המשפט הזה חסר לי. התחושה שמאמינים בי, שסומכים עלי שאני יכולה, ולא באיזה משפט סתום ברשת, או מאהובי שברור מאליו שאוהב אותי, אלא ממישהי שלא חייבת לי כלום. פתאום הבנתי כמה חסר לי שמישהו חושב שאני גאונה, ומעולה וכל מה שטוב, בלי עיקומי פרצוף (אלא אם אני אומרת שאני רוצה כפית סוכר בקפה). היא שלחה לי את הסרטון הזה, ואני מתכוונת לצפות בו שוב, בתקווה שהוא יעזור לי.



בכל מקרה, אני לא מוותרת לעצמי עדיין, ומוכנה להמשיך להילחם על הבריאות שלי ועל המשקל שלי, להוריד את אחוזי השומן, הכולסטרול הרע וכל מה שהורג אותי לאט. ואם לא בשבילי, אז בשביל מי שמאמין בי.

הסבת מקצוע

התחלתי את הבלוג הזה כבלוג מוזיקה, אבל החיים והעיסוקים קצת מונעים ממני השראה וחשק לכתיבה על התחום. לא שהפסקתי ללכת להופעות או לגלות דברים חדשים, פשוט יש אנשים שעושים את זה ביותר אדיקות, ולעתים אפילו יותר טוב ממני.

החלטתי להסב את עיסוקי הבלוג (אני לא מפותחי הבלוגים הסדרתיים. וחוץ מזה, אתם יודעים כמה זמן לקח לי לפתוח את זה?!) ולכתוב פה גם על דברים אחרים שמעסיקים אותי כמו... הבריאות שלי, החתונה המתקרבת, מקומות שיוצא לי לאכול בהם, ספר שקראתי ומי יודע - אולי גם איזה אמן חדש או הופעה מגניבה שיצא לי ללכת אליה. עוד מעט פוסט ראשון שיעסוק בנושא שהכי מפחיד אותי לאחרונה. לא, לא קשירת חיי עם אדם אחד ומיוחד. מדובר דווקא בבריאות.

ככה זה עם מונומליציה - קומפלקס

לאן נעלמה הברנז'ה?

אם יצא לכם ללכת להופעות לאחרונה, בטח שמתם לב שאנשי הברנז'ה כבר לא מגיעים בהמוניהם להופעות הקטנות, ובכלל שיש פחות דיבור על הרכבים מסוימים או אמנים מסוימים כ"הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם". יש שיאשימו את החורף הגשום והקר, שמשאיר את כולם בפנים, ויש שיגידו שאולי אין משהו טוב כרגע. אני חושבת שזה משהו אחר.

שיחה עם חבר טוב הביאה אותי למסקנה, שאנחנו נמצאים בשלב ביניים. רוב  אנשי הברנז'ה, הם אנשים מבוגרים, ולא צעירים בני 20 ומשהו. אם עד לפני שנה הם היו ממלאים את ההופעות, הרי שכעת חלקם התקבעו במוזיקה שהם אוהבים, ולא מחפשים משהו אחר או חדש. אני העליתי את ההשערה (מתוך ניסיוני הביתי) שחלקם פשוט נכנסו למערכות יחסים רציניות, כאלה שגורמות להם לרצות להשאר בבית, או ללכת לראות הופעות פחות חתרניות עם בת הזוג, שלא תמיד שייכת לסצינה המוזיקלית שהם כל כך אוהבים. חלק אחר מאנשי התעשייה הם בכלל המוזיקאים, שהוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבום בכורה, אולי עובדים על אלבום שני, ואולי נחים כרגע, כי למי יש את האומץ לנסות שוב אחרי כל העבודה הקשה על הראשון? כיוון שאין להם מה לקדם, הם מעדיפים את התנור החם, או לשבת עם חברים באיזה בר, על פני עמידה בהופעה של עוד אחד מהסצינה.

למי יש כוח לצאת החוצה בקור הזה?

וזה לא שאין הופעות. זה שלא שלא קורים דברים. פשוט אין כרגע מישהו רציני שיגלה אותם. נכנסנו לאיזו רווייה של דברים, ועד שלא יגיע משהו אחר שירגש אותנו מחדש, אני לא רואה איך משהו ישתנה. נראה לי שהצעירים יותר, עסוקים כרגע בצריכת סמים משמחים והליכה לתקלוטים מאגניבים של החברים שלהם, שמלאה במוזיקה חדשה, מעניינת וכמובן מתוצרת חוץ, בעוד שהמבוגרים מעשנים משהו ומתגעגעים לדברים ישנים שכבר לא יחזרו.

לדעתי, תקופת הביניים קרובה לחלוף. אמניות חדשות כמו פלורה (לירון משולם הנהדרת) או רותם אור, יוצרות משהו אחר, שמחבר בין הישן למעודכן. צביקה פורס מתחיל לעבוד על דברים מעניינים, והאיינג'לסי ממשיכים לגדול כל הזמן. זה בהחלט מרענן לראות שגם אצלנו דברים משתנים, ואני רק מקווה  שיגיע הדור החדש של אותה ברנז'ה, דור חדש של עיתונאי מוזיקה ובלוגרים שימלא את ההופעות ויעביר אותנו לשלב הבא במוזיקת השוליים בישראל, כי הדור הקודם כבר מתעייף, ויהיה עצוב מאד אם דברים טובים יעלמו מעינינו.

שוליים רחבים

הסתכלתי השבוע במצעד של רשת ג', כי רם אוריון ביקש שיצביעו לשיר החדש והיפה שלו "אהובתי בת החלוף". כיוון שאמורים להצביע לשלושה שירים, עברתי על שאר הרשימה ופתאום נחתה עלי ההכרה - אין לי מושג מה קורה במיינסטרים! ניסיתי להבין מה אסי ישראלוף מ"מה קשור" עושה שם, ונזכרתי ששמעתי שהוא החליט להיות זמר, תהיתי מתי אורי פיינמן חזר לחיים, ושאלתי את עצמי - למה עילי בוטנר לא ויתר כבר?

פעם, כשכתבתי באתר ערוץ הילדים, וערכתי מוזיקה ברדיו תל אביב, הכרתי (לעתים בעל כורחי) את כל המוזיקה החדשה שיצאה, ואת כל השמות של הטוענים לכתר ראשות מצעדי ההאזנות. עכשיו המצב שונה לגמרי. התקרבתי לשוליים כל כך, עד שהם מילאו אותי והפכו להיות הדבר היחיד שאני מכירה: מוזיקת אינדי, לרוב תל אביבית, מז'אנרים מוזיקליים שונים.



חלקכם ישאלו "נו? מה הבעיה?" ובכן, זאת בעיה לטעמי כי כשאין מיינסטרים, טוב או גרוע ככל שיהיה, אין שוליים. אם לא נכיר את המוזיקה המוכרת, זאת שהקהל הרחב אוהב, איך נדע לבעוט במסגרת הזאת ולעקם אותה כך שתתאים לנו? אולי רם אוריון עושה מוזיקת מיינסטרים פשוטה ולא משהו איכותי ומעניין כמו שאני חושבת, ולא שמתי לב? אולי ריף כהן נשמעת כמו כל דבר אחר שיש ברדיו, ואני סתם מתאהבת בגישה שלה, כשהיא בעצם משהו רגיל?

חשבתי להתחיל להקשיב לכל קבצי ה"לינקטון" ו"הפטיפון" שאני מקבלת בכל יום, אבל אז חשבתי על זה שוב - אולי כדאי שאסמוך על האינסטינקטים ועל הידע המוזיקלי שלי, ואבין שרם אוריון הוא הוא באמת משהו אחר וטוב, שעילי בוטנר בטוח משעמם עדיין, ואחרונה חביבה - שריף כהן באמת מיוחדת ומקסימה יותר מכל זמרת אחרת ששמעתי בשנים באחרונות בשוליים או במיינסטרים? המחשבה הזאת הרגיעה אותי באופן זמני, אבל נראה לי שמעתה אבדוק עם לינקטונים עם שמות כמו מירי מסיקה, הראל מויאל לצד שמות שאני לא מכירה בכלל (אבל לא הפיל הכחול, בית הבובות או סינרגיה, לעולם לא הם).

למה אני לא מסכמת את השנה במוזיקה הלועזית

שנת 2011 מסתיימת לה השבוע, ואיתה הגיעו סיכומי השנה הקבועים. כולם שואלים – אילו אלבומים השפיעו עליכם השנה? אז נכנסתי להצביע, עברתי על הרשימות, בדקתי עם עצמי, ולראשונה מזה שנים, התקשיתי לבחור. לא בגלל עודף האפשרויות, להיפך - לא היה שם כלום שנראה לי מספיק טוב לזכות בתואר "אלבום השנה שלי". פתאום הבנתי, שהאלבומים שליוו אותי לאורך השנה הם דווקא כאלה שיצאו ב-2010. שני האלבומים האלה הם: ארקייד פייר עם - the Suburbs והנשיונל עם High Violet, להם האזנתי ללא הפסקה. לא שלא היו אחרים שהאזנתי להם, אבל אל שני אלה תמיד חזרתי. ארקייד פייר המציאו עצמם מחדש באלבומם האחרון, ורק לפני שבוע יצא קליפ יצירתי במיוחד ל- Sprawl 2 שמשאיר את the Suburbs לגיטימי ואקטואלי אצלי.

הגרסה הקלאסית, כנסו לקישור בשביל הקליפ האינטראקטיבי

אמנים שעוד איכשהו הצליחו להשאיר עלי את חותמם היו דווקא האמנים הותיקים יותר , ביניהם טום וויטס עם אלבום מצוין ומרגש, ג'יל סקוט שנהייתה קצבית יותר ונשארה מעולה והביסטי בויז שחזרו לשנות ה-80 ולקלאסיקה - Fight for your right עם סרטון קידום עטור מפורסמים. לעומת זאת, אף אמן חדש לא נשאר איתי לזמן רב מעבר לרגע בו שמעתי שיר שלו. יהיו שיטענו שזה הגיל, שגורם לי להעדיף את המוכר והידוע על פני משהו חדש. אני לא חושבת שזה נכון. אני מאד אוהבת להכיר דברים חדשים, צלילים שונים וגישה אחרת למוזיקה, ויעידו על כך הספריות המוזיקליות שלי. גם הפיזית וגם זאת שבמחשב שלי. מצד שני אני רואה את הבלוגרים מרעיפים שבחים על אמנים, ושמה לב שהם מתנהגים כמו ילדות פופ מרוגשות, שלפני דקה וחצי ריירו על ג'סטין ביבר, ובעוד חודש חודשיים ימצאו בחור חדש לצרוח למראה שמו או תמונתו בעיתון. צריכים הוכחה לכך? הבלוגרים האלה מריירים כרגע על לנה דל ריי, מוצר פופי מובהק של חברת הפקה. מדגישים את זה משרדי הבוקינג הישראליים שמביאים את האמנים המצליחים (של הרגע) לארץ. האמנים האלה באמת מצליחים כרגע בחו"ל, אז ברור שיהיה הייפ לקראת בואם לארץ, ומעט אחרי שהם יחזרו לביתם עוד נראה תמונות של עוזרות יח"צ מרוגשות שקיבלו נשיקה מהבסיסט, וזהו - לאחר מכן, הוא ישוב למחסן הגרוטאות של אמני האינדי שהיו פה פעם ומאז לא שמעו עליהם מילה.

פלאשבקים משנות ה-80. הביסטי בויז

זה לא אומר שלא יצאו דברים טובים השנה, פשוט לא יצא שום דבר שאני מסוגלת להכתיר אותו כ"אלבום השנה" שלי. מה לעשות שאלבום השנה שלי, יצא בכלל בשנה שעברה.

בתקווה שהשנה הקרובה תהיה עשירה יותר ולא רק במוזיקה ישראלית

ישיר לנו סולו: ספי אפרתי משיק סינגל ראשון

אוזןבר, יום רביעי ה-14.12

אם השם ספי אפרתי לא אומר לכם כלום, אתם כנראה לא בבלוג הנכון. אפרתי הספיק לנגן בעבר עם רם אוריון, היה חלק מההרכב "הווקי טוקיז" עם חמי רודנר ואסף שריג, שיתף פעולה בערבי הג'אם של נוכלי הג'ימבורי ומנגן עם אביב גפן כבר זמן מה, כחלק מהתעויוט ובבלאקפילד. לאחרונה הצטרף למוניקה סקס כשאלה חזרו להופיע, ובינתיים נראה שהוא מרגיש שם בבית. אפרתי שיחק בדרמה "תעשה לי ילד", לצד גל תורן, תפקיד שגרם להרבה מאד נשים להתחיל לחלום עליו בלילות.

עכשיו ספי אפרתי לוקח צעד אחד הצידה, עובר למרכז הבמה, ופותח בקריירת סולו עם נגנים משלו. לפני ההופעה שמעתי רק את הסינגל הראשון שלו "לא רוצה לתל אביב" ומלבד ההזדהות שלי עם המילים, אהבתי מאד את ההפקה מסביב. לכן הסתקרנתי לדעת איך זה ישמע בהופעה חיה.


על הבמה עמדו, לצידו של ספי המרוגש עד מאד, דניאל עבר-הדני על הבס, רועי צעדי בגיטרה, מתי גלעד על הקלידים יחד עם ספי, חגי שלזינגר על התופים ועונגי ציזלינג בסקסופון. ההתרגשות של ספי הייתה ניכרת, דבר שיכול להפתיע מצד אחד, בגלל ניסיון הבמה הרחב שלו. אבל כשחושבים על זה – זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא ביצע שירים שהוא כתב והוא צריך להוכיח את עצמו בעוד דבר מלבד נגינה מופלאה. לאורך ההופעה ספי עמד בעיקר מאחורי הקלידים, גם כשלא ניגן בהם. נראה שהוא ניסה למצוא מקום לעמוד בו, ולהיות חשוף לקהל גם פיזית, אבל מבנה הבמה הקטן של האוזן קצת מנע ממנו את החופש הזה.

מרגש ומתרגש: ספי אפרתי בהופעה

באמצע ההופעה, הצהיר שעכשיו הוא יבצע כמה שירים על אהבה, ושנדע שבכל האלבום לא נמצא את השורש א.ה.ב או ע.ז.ב. זה בהחלט לא הפריע להבין את המסר בשירים כמו "דצמבר" או "שר לה שוב" המקסימים והנוגעים כל כך. את הסינגל החדש "לא רוצה לתל אביב", הוא ביצע פעמיים. פעם אחת באמצע ההופעה, ובפעם השנייה בהדרן. במהלך הפעם הראשונה, עצר את השיר מספר פעמים, והגן על השיר בטענה שמי שזה מפריע לו, שלא יקח את זה קשה – תל אביב זאת עיר, לא בן אדם.

אפרתי מצליח, בלי אירוחים מיוחדים או גרסאות כיסוי מוכרות, לכבוש את הקהל בעזרת אותה התרגשות ובעזרת הנגנים המצויינים. לאורך ההופעה הוא מודה לקהל שנתן הזדמנות והגיע מבלי להכיר את השירים. כשעיני עוברות על הקהל, אני לא רואה בקהל הרבה אנשי "תעשייה", אלא דווקא חברים (חלקם עובדים איתו) ובני משפחה מחייכים ואוהבים, וזה צובט את הלב בהערכה – שהוא באמת עושה את זה מההתחלה. בעצמו. והוא עושה את זה ממש טוב! מחכה לשמוע את האלבום.