יום שישי, 26 באוגוסט 2011

סיוט בביתן 1 – הצד הפחות נחמד של ההופעות בגני התערוכה

ביום חמישי ה-25.8 הייתי בהופעה של מארק רונסון בביתן 1 שבגני התערוכה וחזרתי משם עם עיניים דומעות וגרון חרוך. זה לא בגלל שההופעה הייתה כל כך סוחפת, כמו שהיא הייתה מלאה אנשים שעישנו סביבי.

כן, הם עישנו במקום סגור שלפי החוק אסור לעשן בו. בתחילה עוד ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה במחשבה הרגילה שככה זה בכל מקום, ושלמי יש כוח להתווכח עם אנשים שבאו ליהנות מההופעה. לאחר זמן מה, כאשר כבר לא יכולתי לנשום כמו שצריך, התרחקתי עוד יותר מהאנשים וחיפשתי מישהו מההפקה שאוכל לדבר איתו ולשאול לאן נעלמו הגברתנים שהסתובבו במקום בתחילת האירוע.

מצאתי בחור מבוגר עם פרצוף סמכותי ושאלתי אותו, אז הוא ענה לי ש"ככה זה, ישראלים" – התשובה הרגילה והצפויה מכל. אז יש לי חדשות בשבילך - גם אני ישראלית, וגם החברים שהיו לידי ולא עישנו, אלא הלכו לפינת העישון כשהתחשק להם. זה לא הפריע להם ליהנות מההופעה כהוא זה. לי לעומת זאת, נהרסה כל החוויה מהמוזיקה הכיפית והמרקידה שקרתה על הבמה, כי איך שהתחילה ההופעה, המאבטחים פשוט נעלמו.

בדרך כלל במופעים גדולים, עולה נציג על הבמה ומבקש יפה מכולם לא לעשן תוך ציון העובדה שיש פינת עישון. כמובן שהקהל לא מקשיב, אבל זה לפחות קורה. הפעם זה לא קרה. בנוסף, לא היה אף מסך שאומר נא לא לעשן כמו בדרך כלל. היה חשוב להם יותר לפרסם את פייפאל ואת אקס.אל מאשר לדאוג לעניין מינורי כמו החוק. אז למה מר מפיק מאשים את הישראלים? אני מאשימה את ההפקה. אותה הפקה שבגללה ההופעות התחילו שעה וחצי אחרי השעה שהודיעו עליהן.

בתור אחת שהולכת לפחות פעם בשבוע להופעה, יש לי ניסיון בחוויות מכל מיני סוגים. אמנם ברוב המקומות בתל אביב האנשים מצפצפים על החוק, אבל בכל זאת ישנם מספר מקומות שמקפידים על כך והצליחו להוריד את רמת העישון למינימום אם בכלל. דוגמה טובה לכך היא האוזןבר שהפך לאחרונה לנקי מעישון לגמרי. לטעמי היה מספיק אם היו משאירים חלק אחד כאזור עישון, אבל כנראה שהם החליטו שויכוחים עם פקחים זה לא הקטע שלהם. בבארבי – שאול מטיל את אימתו על הקהל ודואג במו גופו לצמצום הכמויות ולמודועת של האנשים לעניין שעדיף לצאת לכמה דקות לעשן ולחזור, מאשר לעוף מהמקום. שלא תטעו, אינני אחת מאותם מיליטנטים של "אוויר נקי" שעסוקים בלכעוס ולהילחם בכל עשן סיגריות, ושהיו עסוקים בלתקוף אותי על מקום עבודתי שלטענתם תומך בעישון במקומות ציבוריים או על כך שאני מתרועעת עם מעשנים בזמני הפנוי, במקום בלעזור ולכוון אותי, אבל אני כן שואפת (אני יודעת, מצחיק) לנשימה נקייה יחסית בעת הבילוי שלי. אני לא יוצאת לפאבים מחניקים סטייל טקסידרמי הדוחה ודומיו מאותה סיבה. מצד שני, כן תוכלו למצוא אותי בתדר, שם אם העשן מפריע אני יכולה ללכת למקום אחר, בו העשן לא מפריע לי.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שטוענים שזה חלק מהחוויה, כמו לשיר או לרקוד. אז זהו, שלא. לשיר ולרקוד זאת חוויה אחת. לעשן זאת חוויה אחרת. בתור בת זוג של מעשן די כבד, אני יודעת שזה אפשרי. כשבא לו סיגריה, הוא הולך לפינת העישון או יוצא מהמקום לכמה דקות וחוזר אלי. קצת מריח מסיגריות, אבל לא הורס לי את הבריאות. לעשן זה לא כמו לשפוך בירה על מישהו. לעשן זה לפגוע בו לטווח הרחוק, להרוס לו את החוויה ליותר מרגע אחד, ולגרום לו אפילו לזיכרון מההופעה כדבר רע. אבל העיקר שאתה סיפקת את היצר שלך לרגע. יהיו אחרים שיטענו שזה כמו האנשים שמזיעים בהופעות או עסוקים בלדבר במקום לראות את ההופעה בשקט. ברור שזה מעצבן, אבל אם הייתי רוצה חוויה סטרילית הייתי צופה בהופעה בבית. תזיעו עלי, תדחפו אותי, תשפכו עלי בירה בטעות. רק אל תעשנו עלי, כי את הנזק שזה עושה, כביסה אחת לא מורידה.

תגובה שקיבלתי (סוף סוף) בעמוד של החברה שהפיקה של האירוע - plug:

"ביום חמישי האחרון בהופעה של מארק רונסון ההפקה עשתה כמיטב יכולתה בהתאם לסמכותיה ולהנחיות על מנת למנוע עישון באולם.
בנוסף לצוותי האבטחה שדאגו לסרוק את האולם ולבקש מאנשים לכבות את הסיגריות גם הוגדרה פינת עישון.
סמכויות האכיפה של נושא העישון במקומות ציבוריים הן באחריות העירייה ונשמח אם הם יוציאו אותם לפועל."

חבל לי שהם מגלגלים אשמה על העירייה, כאשר כל הדברים שהם יכלו לעשות נעשו בעבר בהופעות בהן הייתי במקום, רק שהם לא טרחו לפעול כך.



יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

טירוף צועני - שאנטל בישראל

לא יודעים מי זה שאנטל? חפשו בגוגל. זה מה שאני עשיתי לפני חודש וקצת, כשחברה שאלה בטוויטר מי ספונטני ובא איתה להופעה. דקות ספורות לאחר שהסכמתי להגיע, גילינו שההופעה קורת רק כחודש לאחר מכן, כך שהספונטניות הפכה לתכנון ארעי למתישהו בעתיד אם בכלל.

בתחילת החודש (אוגוסט) קיבלתי כמה וכמה תזכורות על ההופעה מבלוגרים חברים ומפרסומים סביבי, אז בדקתי עם החברה אם היא עדיין בעניין ההופעה. מה אתם יודעים? היא הייתה - אז הלכנו.

כבר כשהתקרבתי לבארבי הבנתי שזאת הופעה מסוג מסוים מאד. כולם עמדו בחוץ עם בקבוקי ערק, וודקה, בירה ועוד קוקטיילים ביתיים משונים בבקבוקי מים מינרלים. בעיני, הדבר נראה כמו מבצע "הכן עצמך לחיבוק אסלה", בשבילם זאת כנראה הייתה שגרה. המועדון עצמו כבר היה מלא אנשים שהטריפו את הברמנים על עוד בירה ועוד צ'ייסר, כאילו לא לגמו הרגע ליטר וחצי של אלכוהול מחוץ למקום. נמלאתי הערכה לקיבולת האלכוהולית שלהם.

כשהתקרבה השעה, התמקמנו במקום צדדי, שיהיה פנוי מספיק לריקודים עתידיים או לפחות לשאיפת מעט חמצן מדי פעם. וכמה טוב שעשינו את זה. ברגע שהקהל קלט את ראשוני חברי הלהקה עולים לבמה, הטירוף התחיל. כולם היו בעניין ללא יוצא מן הכלל. ככל שההופעה נמשכה, כך גם רמת הבלגן עלתה. כולם סביבי קפצו, רקדו ושרו את המילים, שאת רובם לא הכרתי, אבל זה לא הפריע, כי המוזיקה והאנרגיות של שאנטל ושל הזמרת הטורקיה המופלאה שאיתו, סחפו בלי לעשות חשבון למה שעומד בדרכם, אפילו לא לי. וכך יצא שבמשך שעה וחצי לא הפסקתי לרקוד ולקפוץ. אחד משיאי ההופעה היה כמובן "דיסקו פרטיזני", שנחשב ללהיט הגדול של שאנטל ובוצע באופן הרבה יותר אנרגטי ממה שניתן לראות כאן בקליפ הרשמי:


שיא נוסף הגיע כשבאמצע ההופעה ירד שאנטל מהבמה, נכנס אל תוך הקהל (תופעה שחוזרת על עצמה הרבה עם מופעים בחו"ל בבארבי), מסר ד"ש לחברים ברוטשילד , לצד אמירות כל הכבוד ולא להתייאש. הקהל, בתמורה, זיכה אותו בצעקות "העם! דורש! צדק חברתי!".

כשהלהקה ירדה המשיך הקהל בסיסמאות והחל לצעוק יחד – "העם! דורש! דיסקו פרטיזני!", ולא ויתר עד שכולם עלו לבמה, מתוגברים בבחורה שהחליטה לעלות על רמקול צדדי ורקדה לצידם ולהנאת האקורדיוניסט. נראה היה שאפילו הנגנים כבר לא מוצאים את נפשם מרוב היסטריה, ולרגע הייתי בטוחה שזהו, הנה נגמרת האנרגיה, אבל הם המשיכו ואפילו נתנו לכל מיני בחורות יפות בשמלות לעלות על הבמה ולרקוד ביניהם, עד שכבר נגמרו להם השירים, וכנראה גם מלאי הזיעה אזל מגופם, והם ירדו.

יצאנו מההופעה כשאנחנו מלאות אנרגיה ורק חיפשנו איפה לפרוק אותן, לצערי ליל חמישי בתל אביב הוא קצת בעייתי, אז פשוט ישבנו ודיברנו באיזו פינת רחוב עד שכבר היה מאוחר ופרשנו לביתינו. בהחלט סיום מושלם ונהדר לשבוע די מוזר שהצליח לפרוק ולהשכיח ממני את כל הרוע שחוויתי בו והדגיש את כל הטוב.

יום שבת, 18 ביוני 2011

מעל כולם

(אוזןבר,17.6.11)

יש לי פינה חמה בלב בשביל צביקה פורס: הוא התגלה לאוזני לראשונה בתוכנית "מוזיקה בפנים", עם לאון פלדמן, ששודרה ברדיו תל אביב כשהוא עוד היה רדיו טוב. הוא התארח עם מספר שירים מקסימים שכבר אז ידעתי להעריך כמשהו מיוחד. כשנה מאוחר יותר אותו לאון פלדמן הקדיש לי שיר - Seven, בתוכניתו "נפוליאון" ובעוד כמה מקומות, מה שהיה פחות או יותר הטריגר לחזרה שלנו לזוגיות הנוכחית והפורחת.

צביקה פורס הוא האלטר-אגו ושם הבמה של צביקה לורבר, צעיר בן 25, כותב, שר ומנגן על קלידים (אבל לא רק) עוד מהתיכון. יצא לי לראות את צביקה לבדו, או בהרכב מלא, ובכל פעם הוקסמתי מחדש. בעוד שיהוא ירון למשל, מרגש ונוגע בעיני יותר כשהוא לבדו, ונראה בומבסטי ומעט מטורף כשהוא עם להקה, אצל צביקה זה לא ממש משנה. הלהקה היא תבלין שמוסיף הרבה למנה שהיא מושלמת מלכתחילה.

בגלל כל מה שכתבתי לעיל, החלטתי להתייצב ביום שישי, עם עוד כמה עשרות אנשים, באוזןבר. מה עוד יש לעשות בצהריים קיציים כאלה. לישון? לא אני. לא כשיש הופעות כאלה בעיר.

את תחילת ההופעה צביקה פתח לבד עם השיר "Sounds better" על הקלידים. במהלך השיר, חברי הלהקה טיפסו על הבמה והצטרפו לנגינה בזה אחר זה. ההצטרפות ההדרגתית הזאת הוסיפה להתפתחות השיר, עד לסיום האחיד והדרמטי של כולם, שהשאיר אותי מעט פעורת פה ומוחאת כפיים בהתלהבות.

צביקה מציג את השירים ואת הנגנים: דניאל רוט ואודי רז (הפשרות), סתיו בן שחר (חיה מילר וקרימינל פרוג'קט), טל קוהן (חבורת אטומיק וקרימינל פרוג'קט), הילה שרביט ואלון רם, שעולים ויורדים לפי הצורך בהם בשיר. לעתים הוא לבדו, לעתים הוא רק שר ולא מנגן כלל. בשיר אחד הוא אף מתנסה בגיטרה. בכל שיר הוא והלהקה משדרים קסם, יופי ומלנכוליה שעודדה אותי מאד באותם צהריים.

דניאל, הגיטריסט והמנצח של התזמורת הזאת, הנהיג את הנגנים בצורה נפלאה. הכל מאורגן ומדויק, למרות החסר בנגן אחד, החצוצרן. לנו, הצופים שלא שומעים ורואים את הלהקה בכל יום, הדבר לא הפריע, ואני רוצה לקוות שגם ללהקה זה לא היה נורא כל כך.

לפי תגובות הקהל, היו שני שיאים בהופעה – גרסת הכיסוי לשירה של קיילי מינו "Confide in me", שזכה למחיאות כפיים והתלהבות של הקהל כבר בתחילתו, והעלייה של צביקה מחדש עם ביצוע לשיר "Seven" שהפך לאחרונה ללהיט (כן, ההוא מתחילת הפוסט).
השיר האחרון בהופעה, שלו אין עדיין שם, היה לדעתי השיא האמיתי. צביקה ביצע שיר חדש, ללא שם עדיין, שהיה לטעמי שיא של רגש ויופי שקט שהזכירו לי את ההיכרות הראשונית שלי עם המוזיקה שלו. שיר אהבה נוגע ללב, שבהחלט גורם לי לקנא קצת במושא אהבתו של האמן היפהפה הזה.

לבאנדקאמפ של צביקה פורס

ההופעה הבאה של צביקה פורס תתקיים באוזןבר ב-24.6 כחלק מלכלוך באוזן הקרוב.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

אבנים טובות

לפני מספר שבועות הגיע לבתינו ארגז מלא דיסקים. הארגז נועד במקור לזריקה, אבל החלטתי בכל זאת לעבור עליו לפני זה.אלבומים וסינגלים, ישראלים ולועזיים שאת רובם לא הכרתי וכנראה שאם הארגז לא היה נוחת בסלון, גם לא הייתי מכירה לעולם.

התחלתי לעבור על הארגז הזה בתחילה רק כדי למיין אותו. להפריד בין הסינגלים לאלבומים ולאי.פי, אך תוך כדי המיון עיני צדה מספר עטיפות יפות ומעניינות שגרמו לי להתעניין בתוכן האלבום עצמו. כיוון שאת הישראלים הכרתי או שכבר נמצאים ברשותי, לא התייחסתי אליהם כל כך, אלא בעיקר ואולי רק לאלבומים הלועזיים. היו שם אלבומי היפ הופ של כל מיני אמנים די שוליים ולא ממש טובים לטעמי, לצד אלבומי אינדי עם ציורים חמודים או בעלי שמות מעניינים כמו "the robot ate me", "I was a cub scout", "The magic numbers" . בלי הרבה מחשבה החלטתי להוציא את אותם אלבומים, בין אם מתוך היכרות שטחית עד עמוקה עם האמן, ובין אם בגלל העטיפה עצמה או שם הלהקה שנשמע לי נחמד. החלטתי להאזין להם בהזדמנות הראשונה.

חלקכם אולי יתהו איך זה שאני לא מכירה את הלהקות האלה. ובכן - אני אמנם מאזינה ל"הקצה" של קוואמי מדי פעם, עוברת על בלוגי מוזיקה שונים (בעיקר ישראלים), אבל עדיין.. יש דברים שלא נכנסו מספיק עמוק למוח כדי להשאר שם.

כיוון שלאהוב אמן זה מבחינתי מחויבות ארוכת טווח, החלטתי קודם לחפש את שמות האמנים במקום המקובל הרשת – גוגל. לבדוק מה הסיפור שלהם ואיך נשמעים שירים שלהם (תודה לך יוטיוב). לשמחתי גיליתי כמה אבנים טובות. למשל The Others שהלהיבו אותי מאד, או Teenagers in Tokyo ו - I am Kloot שמצאו חן בעיני תוך שני שירים.

הדבר גרם לי לחשוב על הדרכים בהן אנו שומעים על מוזיקה חדשה בימינו. הרי הרדיו והטלוויזיה כבר אינם מקורות טובים במיוחד לשם כך. כמובן שישנן תחנות שכן מחדשות, אך הן אזוטריות מדי במדינה, ולא כל אחד נחשף אליהן (בעיקר תחנות הסטודנטים למיניהן, ובראשן קול הקמפוס המצויינת). כדי למצוא מוזיקה חדשה באינטרנט אפשר לחפש מוזיקה לפי ז'אנר או מקום מגורים במייספייס או בלאסט.אף אם, לזרוק מילת מפתח בסולסיק ולקבל רשימת אינסופית של שירים חדשים ואפשר ללכת לאיזה בלוג היפסטרי אמריקאי ופשוט ללחוץ פליי על כל ההמלצות שלהם.

איכשהו דווקא הדרך האחרונה היא הנפוצה לאחרונה אצל רוב האנשים, לפחות כך זה נראה. כשביקשתי המלצות לשירים עם קצב מסוים לא קיבלתי אפילו אחת שהפתיעה אותי. חלקן בכלל לא התאימו למה שחיפשתי מבחינת המוזיקה עצמה, אלא רק מבחינת הז'אנר שאליו השיר משתייך. כנראה שלאף אחד אין באמת כוח לחפש כבר מחוץ למוכר ולנוח. ימי החפירה במייספייס ובסולסיק כבר לא ממש חזקים כמו פעם. נראה שאנחנו מחכים שהמוזיקה תגיע לאוזן שלנו באופן סביל. שמישהו כמו גיאחה יכתוב על זה. שחבר טוב יציק לנו על זה. שיחצ"ן ישלחו לנו לינק של זה. אפילו אני הפכתי עצלנית במובן מסוים. אם פעם הייתי הולכת לכמה שיותר הופעות של אמנים שאני לא מכירה רק כדי לשמוע משהו אחר, הרי שעכשיו אני מסתפקת בהמונים שאני כבר מכירה.

לכן החפירה בארגז הזה שמחה אותי כל כך. הרגשתי שהנה יש לי אפשרות לגלות משהו אחר, ואכן גיליתי. ולא רק אחד אלא לפחות עשרה!

עכשיו תורכם. יש לכם משהו טוב להמליץ לי עליו? או שאולי יש לכם רעיונות מעניינים איך לגלות מוזיקה חדשה שלא הכרתם בעבר?

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

השיר ששינה

איכשהו בין כל ההיפהופ, ההארדקור והמוזיקה הבועטת שאני אוהבת, נדחפים להם לפעמים שירים שקטים ונעימים. חלקם אפילו (לא עלינו) שירי גלגל"צ קלאסיים. לא בגלל חיבה מיוחדת לזמרים שמבצעים אותם, יותר בגלל חיבור למילים שלעתים גם אם יבואו מאמנים שאני לא אוהבת בשום צורה, עדיין יהדהדו אצלי ויצרו אצלי את התגובה הצפויה. שיר אחד כזה הוא "מבול" של קרן פלס (כן, כן), שיר נוסף, זה שעליו באתי לכתוב כאן הוא "תגידי לו" של אוהד חיטמן.

אוהד חיטמן הוא יוצר חמוד, נחמד, מתוק.. בקיצור – לא ממש מעניין, אבל בהחלט נעים לאוזן. כמו שבטח קרה ללא מעט מכם – שיר אחד שלו הגיע בדיוק בזמן המתאים כדי לגרום לי לעשות משהו שבסופו של דבר שינה לי את החיים. לטובה.
כבר בפעם הראשונה שהשיר ניגן ברדיו שמעתי את המסר בקול רם וצלול – "תגידי לו שזה נגמר".
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים רצינית, אך לא בריאה לשני הצדדים, שגרמה לי לבטל את עצמי והפכה אותי לאדם עצור מאד בבית, אבל חופשי מדי בחוץ. באותו שלב בחיי הרגשתי שאני כל עולמו של הבחור ושאם בטעות אעז לעשות משהו, כמו להיפרד, הוא ישבר ויאבד את שפיותו. מצד שני, הייתה אוירה רעה של אלימות בבית. כשהייתי מפנקת את עצמי בסט לבנים או בדיסק שאני אוהבת, מיהרתי להחביא אותם במגרה, בכדי שלא יבקר אותי על בזבזנותי המטורפת (שנינו היינו סטודנטים. אני עבדתי. הוא לא). כשהייתי רוצה לצאת עם חברים לעבודה ומבקשת שיצטרף, היה מוותר על ההזמנה ונשאר בבית ללמוד ולשתות עד שנרדם. הוא ידע שאני לא מוכנה שיהיו סמים בבית בגלל עקרון אישי וגם בגלל סוג העבודה שלי, והוא בכל זאת הגניב כמה ג'וינטים. בתמורה הרביתי לצאת עם אותם חברים, לשתות איתם ולאבד את עצמי לדעת. כל זה רק בכדי להשתחרר מההרגשה של הפחד וה"תקיעות" שהרגשתי.

ואז הגיע אותו צהריים שבו השיר הזה נוגן.. "תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך"... נכון, אני לא מלאך. אבל גם הוא לא. והגיע הזמן ללכת. אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
כמה ימים לאחר ששמעתי את השיר, גיליתי שלמישהו מהעבודה שלי יש קראש עלי. הוא היה נאה מאד, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא עבד במשרה חלקית. הוא לא ידע שיש לי חבר, והציע לי להיפגש לקפה אחרי המשמרת. החלטתי להסכים ובאותה פגישה הוא סיפר לי שהוא לא ישן וכי הוא חושב עלי כל הזמן. הוא החזיק לי את היד, הסתכל לי בעיניים וכבש אותי באותו רגע. אמרתי לו שזה מאד מחמיא לי, אבל שיש לי חבר. שאני רוצה להיפרד מהחבר, אבל מפחדת. הוא אמר לי שאעשה מה שטוב לי, כי זה מה שחשוב בחיים. אחרי אותה פגישה ריחפתי לי הביתה עם המשפט "את לא עוזבת בגללו. זה בגללך, תגידי לו". וכך, עם המילים האלה שמתנגנות בראש נחתתי בבית לשאלת החבר: מה את רוצה לצהריים? ואני פשוט פלטתי – אני רוצה להיפרד. הוא היה בהלם כמובן, אבל לאחר שההלם חלף הוא הבין שזהו. סוף סוף אחד מאתנו אמר את מה שצריך היה להיאמר כבר לפני מספר חודשים. הוא עוד ניסה לרדוף אחרי כמובן, עם פרחים ויחס שלא קיבלתי מעולם בזמן הזוגיות שלנו, אבל זה כבר לא עזר. הלב שלי החליט.


מאז אותה פרידה החלטתי שזהו. אני הכי חשובה. ובכל פעם שאני מרגישה שאני מוותרת על עצמי, אני עוצרת לרגע, ומתקנת. כי הכי חשוב בסופו של דבר זה להקשיב לעצמי... "תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא"

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

שישאר לתמיד

Left - השקת אלבום הבכורה (אוזןבר 13/11/10)

לפט לא מופיעים הרבה, וחבל. בעיקר בשביל מי שלא היה אתמול בהשקה של אלבום הבכורה שלהם "Here for now" באוזןבר בת"א.
כבר כשהגענו, השתרך לו תור ארוך מאד של אנשים במדרגות, ובאותו רגע הבנתי שאני כנראה כבר לא היחידה שמכירה ואוהבת את הצמד הזה. כאילו שזה לא היה מספיק, כשההופעה החלה היה קשה ביותר לפלס את דרכי בתוך הקהל ההומה והמתרגש לעבר השורה הראשונה. אבל בסוף הצלחתי ונחתתי ממש מתחת לאסף נחום-ליזרוביץ הסולן, שהתרגש מאד מכל העניין. גל שילוח, המתופף דווקא נראה די רגוע, אבל זה בעצם חלק מהקסם שלהם. ההפכים המוחלטים שמשלימים זה את זה בצורה מוזיקלית ונהדרת.

ואז הם התחילו לנגן. אסף בקולו הגבוה (יותר מאשר באלבום, שזה קצת חשוד בעיני), וגל שצועק ומוסיף בקולות הרקע שלו. גל לא מפסיק לעבוד קשה על התופים. הוא מתפרע, מזיע, מדי פעם נעמד כי כמה אפשר לשבת על הכיסא הקטן והמגביל הזה.. לעומתו אסף עומד מתוח במקומו, אבל האנרגיה שיוצאת מהקול שלו מצליחה לפצות על חוסר האנרגיה שניכר בגוף.
לפני ביצוע השיר "Waiting on the sun" הם נזכרים כי שכחו את הטמבורין בחדר האמנים, אז אסף מבקש מאיזו צעירה יפה והיא מגיעה מיד עם הכלי החסר. אסף שוב נראה לחוץ ביותר, ואני רק מחכה שירגע כבר כי הוא עושה עבודה כזאת טובה, וממלא כל כך הרבה אנשים בגאווה (וכן, אני מדברת על בני המשפחה שעמדו לשמאלי ובאו לעודד ולצלם את הצמד).
ואם כבר גאווה, עוזי פיינרמן, מפיק האלבום, עולה לשתף פעולה עם הצמד לארבעה שירים שלהם. כאן כבר רואים את ההבדל בין הניסיון הבימתי של עוזי לחוסר הניסיון של אסף. למרות זאת עוזי לא מאפיל על ה"ילדים" שלו וברור לכולם מי כוכבי הערב הזה. אחרי שני שירים אסף שואל את עוזי אם יש מצב שהגיטרה שלו לא מכוונת כל כך, ושניהם מתפנים לכוון את הגיטרות לכמה רגעים. השיר הבא שהם מנגנים הוא דווקא בעברית ושמו "עיניים חומות". שיר מקסים בהחלט, שסוחט ממני עוד חיוך רחב.

מוזר, אבל דווקא בחלק ב' של הערב, כאשר הצמד החיפאי המגניב 3421 עולים לבמה לשיתוף פעולה עם לפט, אסף משתחרר פתאום. הוא קופץ, מסתובב במקום, ונראה לי שאפילו עושה קצת פריסטייל עם הגיטרה. כנראה שהעובדה שהוא כבר לא מרכז העניינים על הבמה, מרגיעה אותו מעט.

לסיכום - האלבום כבר עבר לסלולרי ומתנגן ללא הפסקה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות לעוד הרבה הופעות, כדי שגם אתם שפיספסתם את החוויה הזאת, תזכו לראות אותם.

המייספייס של לפט

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מופע התופים המטומטם

(אוזן בר 3/11/10)
זה התחיל בשקט. איתמר ("הילד") לוי יושב עם הגב אל הקהל הרב שבא למקום. זה המשיך בבום רועם ויחיד, ואז בעוד בום ועוד אחד אחריו. וכל מכה על התוף חזקה ומהדהדת בחלל הקטן של האוזןבר. האנשים עומדים. חלקם משתאים וחלקם (בעיקר חלקן) סותמים את האוזניים. באותו רגע חשבתי שיש מצב שאצא מהמופע הזה חירשת זמנית אם לא תמידית, אבל בכל זאת העזתי והתקרבתי למקום האהוב עלי. נעמדתי ליד מספר אנשים שהתחילו לרקוד עם המקצב הבסיסי והסוחף, ונתתי לעצמי להיסחף איתם לפרקים.

איתמר נשאר עם הגב אל הקהל לאורך כל ההופעה, וגם הנגנים שמצטרפים אליו עומדים רוב הזמן עם הגב אלינו. לא ברור אם מתוך תיאום או שזה סתם נראה להם מגניב. האורח הראשון – רוסלן גרוס (קרוזנשטרן ופרוחוד) עולה עם אבוב ובקטע הראשון הוא מצפצף וחורק בזמן שאיתמר דופק בתופים בחוזקה. יחד הם יוצרים רעש לא אזין במיוחד, אבל כשאחר כך רוסלן עובר לבס, שניהם יחד נותנים קטע חזק מאד ומרשים ביותר. האורח השני – ישי ברגר – עולה עם הגיטרה ובשלב הזה כבר באמת שלא יכולתי לשלוט בעצמי ולא הפסקתי לרקוד ולקפוץ עם המוזיקה. איתמר, מיוזע, סוער, פרוע. עם התלתלים הפזוריפם מזכיר לעתים אריה צעיר ששש אלי קרב, לא מפסיק להרביץ לתופים ואפילו שובר מקל אחד או שניים בתהליך.

ואז פתאום הוא בועט בבייס, מעיף את הכסא הצידה ופשוט יורד מהבמה. כולנו בקהל בטוחים שמדובר בתרגיל ההדרן הקבוע, ועושים רעש כדי שיחזור. לאחר כדקה איתמר חוזר ומתנצל – אני פשוט כבר לא יכול להרגיש את הגוף שלי יותר – ויורד מהבמה להתחבק עם כולם. הוא רטוב לגמרי ובקושי נושם, אבל זה לא מונע מאתנו לחבק וללחוץ את היד בתודה על החוויה החד-פעמית המדהימה הזאת.
תודה ילד!