וידויים מהשורה הראשונה

פוסט מתמשך של חוויות מהופעות בהן הייתי וחוויתי את המקום האהוב עלי

מאז ומתמיד המקום האהוב עלי בהופעות היה השורה הראשונה. הכי קרוב שאפשר. להרגיש את הלהקה מנגנת מעלי/מולי בצורה החזקה והאישית ביותר. לפעמים זה היה בגלל שלא היה קהל, והיה צורך שלנו המעטים להראות אהבה לאמנים, כדי שלא ירגישו רע. תמיד זה כדי להרגיש את הכל הכי קרוב והכי חזק שאפשר. מומחי הסאונד ביניכם יגידו שלרוב שומעים באיכות פחות טובה שם, אבל מה לעשות, כשהסולן פתאום מסתכל עליך וממשיך לשיר, זה מרגש יותר מכל איכות סאונד אפשרית, כי לרגע זה כאילו שהוא שר את השיר בשבילי! לא מדובר בחוויית גרופית מצוייה שרק רוצה שהכוכב התורן ימשך אלי וירצה אותי, או שהגיטריסט הרגיש מימין יביט בי ורק ירצה לכתוב עלי שירים. זה בא ממקום אחר לגמרי. זה בא מתוך הרצון להתחבר למשהו. וברגע שהוא מסתכל לך לתוך עיניים – יש חיבור טוטאלי. למילים, למנגינה, לזמר עצמו וגם לנגנים סביבו. ולכן זה המקום האהוב עלי. למרות החום, הלחות והצפיפות שלעתים יכולה להיות אלימה, השורה הראשונה זה המקום שלי.

בפוסט המתמשך הזה אכתוב קטעים, לא ארוכים, על הופעות שכאלה. הקטעים יכתבו באותו יום, או יום אחרי, כדי לשמר אצלי את הזיכרון הכיפי וכדי לחלוק עם הקוראים את החוויה הפרימלית הזאת שלא כולם חווים. אולי אזכר בכמה מהעבר, אז אל תאשימו אותי. בלוג שלי. חוקים שלי.

צ'רלי הוא הצדק

(הצימר, 15/10/10)

צ'רלי מגירה פועל כבר די הרבה שנים בסצינה, ומעולם לא פרץ את התודעה ממש. גם בקהל האינדי התל אביבי הוא לא מוכר במיוחד. יתכן שזה בשל העובדה שהוא לא מופיע כל הזמן בכל מקום כמו כל כך הרבה אקטים אחרים בעיר. בין אם הוא מופיע עם נערת ההפקר ובין אם הוא מופיע עם המודרן דאנס קלאב שלו. הוא תמיד ישאר אותו דבר. אפילו השירים לא ממש משתנים, אבל החוויה נותרת ראשונית בכל פעם, בעיקר בגלל זאני מכירה את המוזיקה שלו רק מהופעות. אין לי אף שיר על המחשב או בספריית הדיסקים, והאמת היא שאני גם לא ממש רוצה לחפש. משהו בחוויה החד פעמית הזאת טוב לי וחשוב לי.

הפעם ראיתי את צ'רלי מגירה במועדון הקטנטן והדחוס הצימר, שבדרום העיר. המקום תמיד גורם לחוויה של הקהל מול הלהקה להתעצם ולהרגיש הרבה יותר קרובה ואינטנסיבית. עם מגירה זה לא היה שונה, ובמהלך רוב ההופעה זכיתי לראות את אצבעותיו פורטות באמנות על הגיטרה בקלוז אפ עצבני (הא לכם צלמים!), ואת עיניו שלעתים נראות מטורפות כמעט ונמצאות כל כך בתוך המוזיקה שהוא עושה. הסאונד היה טוב, אבל רק לפעמים היה אפשר להבין שברי משפטים (לרוב באנגלית). מגירה שואל את הקהל איזה שירים הם רוצים והקהל מבקש את "הילביליס פרום בית שאן" ואת "אלוויס איז נוט דד". צ'רלי מתנצל ואומר שאי אפשר לעשות את אלוויס כי הם לא הביאו את האפקט המתאים. בכל זאת הוא והלהקה מתחילים לבצע את השיר, אבל מחליטים להפסיק ועוברים לג'אם מאולתר. צ'רלי מזיע נורא אבל מחייך, מיכל קהן המתופפת האגדית מעטרת את סט התופים שלה בתמונה של אלביס ונראית יפהפיה וחסרת גיל כתמיד למרות העבודה הקשה. אחרי שעתיים של מוזיקה אינטנסיבית ומפוצצת אוזניים וחושים הם מכריזים על הפסקה קצרה. בהפסקה רוב הקהל הלך הביתה, ואני ביניהם, אבל לפי מה שסיפרו לי הוא המשיך לנגן שם עוד שעות. הו צ'רלי (ותודה ליובל אראל על היוטיוב המגניב)

תעני משיקים אותה

(אוזןבר, 15/10/10)

תעני אסתר זאת להקה שאני ממש אוהבת. יצא לי לפרגן להם בטור החמוד שלי באתר ערוץ הילדים עם הסינגלים הראשונים שלהם, וכמובן שהגעתי לכמה הופעות שלהם בעבר. לא אשכח הופעה אחת שאליה הבאתי חברה קרובה שהייתה במצב רוח ירוד באותה תקופה. אחרי שלושה שירים בערך החברה התחילה לרקוד ולחייך ולא הפסיקה עד שהסתיימה ההופעה. באותו רגע הבנתי את הכוח של המוזיקה הנעימה שלהם.

גם אתמול באוזן בר הם לא אכזבו. אולי קצת את עצמם בגלל כל מיני בעיות טכניות של כיווני גיטרה. אבל לקהל הרב שהגיע הם לא הצליחו לקלקל. מהצצה על פניהם של האנשים סביבי נראה שכולם מחייכים באושר, כולם קופצים, צוחקים, שרים את המילים. בעיקר כי חברי הלהקה העבירו את התקלות האלה עם חיוך ועם אלתורים של הקלידן שי רוט כולל stairway to heaven שבוצע על ידי הגיטריסט ליאור פרלה בזמן שעוד אורח התחבר. הם ביצעו המון שירים, רובם מתוך האלבום החדש שזה עתה יצא, אבל גם כמה שלא נמצאים שם ומבטיחים שיש ללהקה עוד מה להציע. דיוויד מזרחי, הסולן הכריזמטי והחייכן של הלהקה כל הזמן משנה את טון הקול שלו ואת הפוזה. לפעמים הוא דני סנדרסון, לפעמים הוא אלוויס פרסלי, לפעמים הוא קצת מיק ג'אגר, אבל תמיד הוא מכוון את הגיטרה. מזרחי יורד אל הקהל עם הטמבורין וחוצה אותו. נותן לקהל שבאמצע קצת שואו. כשאורי זליג, המתופף מבצע שיר שלא נמצא באלבום (וחבל) זה מרגש אותי כי אני מכירה אותו אישית. אין מה לעשות. יש לילד הזה גרוב סוחף! בסוף ההופעה גם מזרחי וגם פרלה נמצאים בתוך הקהל הדחוס עם הגיטרות שלהם. נותנים סיום אינטימי אך רועש שישאיר את כולם עם חוויה כיפית ומגניבה שתגרום לכולם לרוץ לקנות את הדיסק, או לפחות להגיע ליותר הופעות שלהם.