ימים שחורים

אולי בגלל המצב המדיני המפחיד. אולי זה המצב הכלכלי הרעוע. אולי זה בכלל הפערים החברתיים שגדלים כל הזמן. מה שלא תהיה הסיבה – מוזיקת הרחוב המקורית – ההיפ-הופ – חזרה לחיים, והסצינה בוערת ושוצפת במקום הנכון שלה לטעמי. בשוליים.

בשנות התשעים קצב ההיפ-הופ הישראלי החל לחדור אט אט למיינסטרים בארץ. להקות כמו שב"ק ס' והדג נחש הפכו להיות שמות שגורים ואהובים על ידי כולם, לצד ראפרים כמו סאבלימינל והצל. אבל, כמו כל דבר טוב, גם זה הפך למפלצת, ובמהלך העשור הקודם ההיפ-הופ כבר לא היה למבוגרים יותר. שיתופי פעולה מסחריים עם מוצרים לילדים או עם זמרים מזרחיים בשנקל היו בכל מקום. כל מיני הרכבי היפ הופ קיקיוניים של צעירים לא ממש מוכשרים, הגיעו למצעדי הפזמונים של הרדיו, וביישו כל כך את המוזיקה הזאת, עד שהזרם הזה דעך ונראה שכמעט נעלם מהסקאלה. לתחנות הרדיו והטלויזיה כנראה קצת נמאס מהעומס הזה.

הדג נחש המשיכו לעשות מוזיקה לאורך כל הזמן, שב"ק הוציאו אלבום איחוד לא מזמן, אבל הם נותרו היחידים בשטח. סאבלימינל גידל צבא קטן של מקררים בטרנינגים שחשבו שהם חיים במיאמי ושכחו שהם חיים (במקרה הטוב) בשיכון דן אצל ההורים, וכך בעצם נראה ההיפ הופ שלנו.

בשוליים היו כל הזמן הרכבים כמו הפי.אר טרופרז שכבר התפרקו לגורמים, טאבו פלוס ואחרים שלא הצליחו לפרוץ את מעגל האוהדים והחברים הקרובים, ולא ממש מילאו במות בארץ, אבל הם לא התייאשו, והנה עכשיו - בשנתיים האחרונות - נראה שהמצב השתנה. גם אם אתם לא ממש בקיאים ברזי ההסצינה, את קוואמי, אקסום ואת כהן את מושון אתם בטוח מכירים. קוואמי עושה את ההיפ-הופ שלו קצת אחרת משאר הראפרים בארץ, אבל עדיין הבסיס שלו נמצא שם. כהן את מושון ואקסום שהצליחו להיכנס לפלייליסטים השונים עם הביט המקפיץ שלהם.

חוץ מהם יש לנו הרכבים מצוינים כמו פרודוקס ותכל'ס שיצאו לאחרונה עם אלבומי בכורה, 51% שהוציאו לא מזמן אלבום שני, ועמק הפטיפון הצעירים שכובשים בשקט את הבמות, לצד אמ.סיז כמו קוטג' שנמצא בשטח כבר שנים והוציא אלבום בכורה לפני כשנה, פלד ואורטגה שהתחילו כצמד ועכשיו מופיעים לבד, אמ.סי קלין שעושה ראפ קשוח בעברית וברוסית ואפילו נתי חסיד מקול הקמפוס.

אני לא טוענת לכתר המומחיות, אז את הויכוחים לגבי פלואו, ביטים וליריקה אני אשאיר לפורום של תפוז ודומיו,אבל אם אתם צריכים סקירה קטנה של מה שקורה, אפשר לראות כאן בקליפ החדש של פלד "תן להם בראש" שצולם על ידי בן פלחוב המוכשר בוואן שאט.

זה לא קורה בקיסריה, ולרוב לא בלבונטין שבע, אבל זה קורה בברזילי ( ז"ל), בלימהלימה, בסאבליים וכמובן בחו"ל (חוץ לתל אביב). הופעות מלאות באנשים שמחים, מחייכים, שנמצאים גם בקהל וגם על הבמה. הם לאו דווקא לבושים כמו ראפרים מחו"ל, אלא שומרים על העצמיות שלהם, אבל מאוחדים בדבר אחד – הרצון לחגוג את הסצינה הפורחת והיפה הזאת.