אביב הגיע - ניקוי בא

זהו בוקר היום הרביעי לניקוי האביב שלי. למי שלא יודע על מה מדובר - יש המון שיטות ואסכולות, לכן הייתי ממליצה לשאול את גוגל, אבל הגרסה שחברתי ש"גררה אותי" הנחתה אותי היא עשרה ימים של אורז, מש, שתיית חליטת סטיביה, תפוחים ועוד כמה ירקות ירוקים שטובים לכבד. בנוסף, אסור לעשן ולשתות אלכוהול. עוד לפני שהתחלתי החלטתי להיות קרציה ושאלתי אותה האם מותר לי גם חליטות אחרות, ירקות ירוקים אחרים, ונעניתי בחיוב, כך שנראה שאף שיטה היא לא ב-100%. החברה הזאת עושה את הניקוי כבר כמה שנים, ולא מתייאשת, לכן היא סוג של גיבורה בעיני, במיוחד לאור ההקנטות במשרד והגירויים בצורת שוקולדים של חוזרים מחו"ל ושל הזמנות משלוחים שמריחות ממש טוב.


הייתי כבר מוכנה לצאת לדרך, חשבתי על כל הארטישוק והמש שאוכל, ודמיינתי את הטעם המתוק מדי של תה הסטיביה, אבל אז, בפגישה איתה, הדיאטנית אמרה לי - אין בעיה שתעשי ניקוי אביב, אבל בתנאים שלי. אני לא מוכנה שתעלי את הקילוגרמים שתרדי תרגע שתסיימי. אה, ותשכחי מ-10 ימים. שבוע ודי.


אז אפשר להגיד שנכנעתי, ואני עושה את הניקוי הזה פחות או יותר בתנאים של הדיאטנית. אמנם מוסיפה ביצה בכל בוקר, אבל על היוגורט של אחר הצהריים ויתרתי, ובמקום זה אני אוכלת עוד תפוח ירוק, כי עם כל הכבוד לדיאטה, באתי להתנקות. כך שסדר היום שלי מורכב מהמון עבודה לצד מתח של העובדים איתי (על כך בפוסט קרוב), הארוס שנמצא רחוק מדי השבוע ומאורז בסמטי עם מש/ארטישוק/ברוקולי. לכל זה אני מוסיפה חליטת סטיביה ועוד חליטה עם כל מיני עלים ירוקים שאמורה לעזור לעיכול. אין ספק שעובר עלי שבוע חמוץ-מריר.

Not as bad as it looks

אמש כמעט נשברתי כאשר כל מה שרציתי היה לשתות כוס נס קפה. או לאכול קצת שוקולד. רציתי רק פינוק קטן ומתוק לשבוע הלא נעים הזה. אבל החלטתי להחזיק את עצמי והזכרתי לעצמי שאני כבר באמצע הדרך, ולוותר יהיה די עלוב מצידי, במיוחד כשחברתי עושה את זה בצורה הרבה יותר מוקפדת ממני וליותר זמן, סובלת אך מחזיקה מעמד בגבורה. אז החזקתי מעמד גם אני והנה אני יושבת בבוקר עם חליטת עלים ירקרקים בכוס, וריח תבשיל המש והאורז החדש שהכנתי הבוקר באפי (הפעם אפילו יצא לי די טעים). אז מה זה עוד יומיים-שלושה של חוסר טעם באוכל, כשהאנרגיות שלי פתאום עולות ואפילו השלתי קילו?

33% שומן

למרות שלא רואים את זה עלי, יש בי 33% שומן. כמו גבינה עשירה במיוחד, גם אני לא הכי בריאה. את העובדה הזאת גיליתי בזכות בדיקה אצל הדיאטנית שלי - נטע-חן ליבנה. הייתי אפילו יותר שמנה מזה, אבל הצלחתי לרדת באחוזי השומן מאז.

לפני כמה שנים גיליתי, שיש במשפחה קטע תורשתי כזה של כולסטרול גבוה, מה שגרם לי להסתכל על בדיקות הדם שלי באופן קצת שונה ולהילחץ פחות. הלחץ ירד, כי חשבתי לעצמי - נו, גם לאחותי הרזה הרבה יותר יש בעיה, וגם להורים שלי, ואף אחד מהם לא מתלונן. וחוץ מזה - החבר שלי אוהב אותי בכל מצב, אז למה שאני אלחץ? והמשכתי לאכול, לאכול שמן ולאכול הרבה.

I heart cheese

כמובן שעליתי במשקל. אלה שהכירו אותי לפני כן אולי ישימו לב, אבל רוב האנשים לא ממש ראו שאני כבר מגיעה למשקל די עצום בשבילי (עברתי את 70 הק"ג). בעקבות העלייה במשקל קרו גם דברים נחמדים כמו הכפלה במידת החזייה, אבל בעיקר קרו דברים לא טובים. הכולסטרול המשיך לעלות, אחוזי השומן עלו לגבהים לא בריאים, ואני בעיקר שנאתי להסתכל על עצמי במראה בכל מה שחושף יד, בטן ולעתים אפילו את הפנים שלי, ולא ממש שינה שהחבר אוהב וחושב שאני סקסית. הרגשתי שמנה.

לפני שנתיים וחצי התחלתי ללכת לחדר כושר סמוך למקום העבודה דאז, ושם התחלתי גם תוכנית עם דיאטנית המקום - נטע חן. לא התמדתי יותר מדי, וכשעזבתי את אותה עבודה, עזבתי גם את חדר הכושר, אבל את המספר של נטע-חן שמרתי. שיהיה. בזמן הקצר שהייתי אצלה הצלחתי לרדת, אבל ממש מעט, ולא הבנתי למה. הלכתי לחדר כושר, התמדתי בדיאטה פחות או יותר ובכל זאת, הקילוגרמים לא זזו. הלכתי לבדיקת דם ראשונה מיני רבות אצל רופאת המשפחה, שאמרה לי שהכולסטרול לא במצב טוב, וחוץ מזה יש עוד כמה סעיפים שחייבים להתחיל לעקוב אחריהם, אז התחלתי. בזכות אותן בדיקות הבנתי גם מה היה אחד הגורמים לעיכוב הירידה במשקל  - האנמיה שלי, שליוותה אותי שנים, חזרה. ולא הזיזה את כדוריות הדם, ולכן הכל אצלי יותר איטי. אבל אז כבר היה אבוד מבחינת הרצון שלי להשקיע בעצמי.

לאחר כחודש התחלתי לעבוד בעכבר העיר, ומדי פעם הייתי פוקדת את חדר הכושר בבניין עם חברה על ההליכון, אבל עדיין לא ממש שמרתי על הגוף שלי. המשכתי בבדיקות הדם, שהובילו לאולטרסאונד לכבד, שהוביל לאיתור ציסטה קטנה של 15 מ"מ, שלא מדאיגה כרגע אף אחד, אבל גם אחרי עוד אצטרך לעקוב. במקביל החלפתי את הגלולות שלי למותג אחר, שלפי רופאת המשפחה - אמורות היו לעזור בהורדת הכולסטרול (מסתבר שגלולות רבות מעלות את רמת הכולסטרול בגוף. כיף, לא?). אבל הן לא ממש עשו את העבודה. התחלתי ללכת לדיקור ולשיאצו פעם בשבוע, והדבר עזר זמנית, אבל ברגע שהפסקתי - הכל חזר לקדמותו.

עטיפת האלבום Koi no Yokan של Deftones

עכשיו נכנסתי לבעיה - מצד אחד, אני לא יכולה להרשות לעצמי פיננסית לשלם על דיקור ועל שיאצו פעם בשבוע. המדקרת רצתה שאחליף את הגלולות ל"רגילות" או אפסיק בכלל, אבל רופאת הנשים לא הסכימה, כי היא מפחדת שאקבל התקף לב (מסר מרגיע לכל הדעות). כך נתקעתי עם רצון לטפל בעצמי, אבל עם חוסר יכולת של הגוף לשתף פעולה.

לפני חצי שנה החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולהרים סוף סוף את הטלפון ההוא. קבעתי איתה פגישה, הכנו תפריט קפדני והתחלתי לספור צעדים ולסרב לכל מיני מאכלים. בהתחלה זה היה קל. אכלתי סלט, חזה עוף, פריכיות ויוגורטים בלי בעיה, ההיקפים החלו להצטמצם והקילוגרמים התחילו לרדת (וחשוב מכך - השומנים החלו להיעלם), החבר הבשלן שיתף פעולה כמובן, והחליף את המאכלים המפנקים באחרים, דלי שמן ופחמימות ומרובי עוף וירקות. לפני כחודשיים, עם רדת הטמפרטורות, החלטתי להפסיק להיות עצלה ולחזור ללכת לחדר כושר בעבודה, כי ידעתי שהקור בלילות לא יאפשר לי ללכת הרבה בחוץ. בינתיים אני עושה את זה פעם-פעמיים בשבוע, אבל יודעת שזה ישתפר.

לפני זמן קצר התחלתי להרגיש שחוסר הבטחון הישן שלי חזר לתקוף ביתר שאת. לא ארחיב בנושא, אבל אני מרגישה לא טוב עם עצמי ועם היכולות שלי, והדבר משפיע גם על אופי הדיאטה. התחלתי להרשות לעצמי לאכול גם דברים אסורים, מה שהוביל להתנפחות קלה חזרה, והנה אני כבר מתחילה לשנוא את עצמי שוב מדי פעם כשאני מביטה במראה (המילה "מכוערת" נזרקה לעברי מתוכה פעם או פעמיים). כבר חשבתי לוותר, כי גם ככה אני לא טובה בכלום, ולא מצליחה בשום דבר שאני מנסה, בין אם זה בעבודה, בחיים או בדיאטה, והתקשרתי לנטע-חן כדי לדבר איתה ולבקש עצה בנוגע להמשך הדרך התזונתית וההתמודדות עם העניין. היא ישר אמרה לי - את לא מוותרת. את באה אלי מחר ונראה מה עושים.

למרות שחששתי מזה בתחילה, לשמחתי, הלכתי אתמול לפגישה איתה שקצת איפסה אותי. היא לא שקלה אותי הפעם, ולא בדקה היקפים, כי ידעה שזה רק יוסיף למצב הרוח המעורער, אלא פשוט דיברה איתי ואפילו נתנה לי לבכות קצת. אחד הדברים שהיא אמרה לי הם - אני מאמינה בך. ופתאום הבנתי עד כמה המשפט הזה חסר לי. התחושה שמאמינים בי, שסומכים עלי שאני יכולה, ולא באיזה משפט סתום ברשת, או מאהובי שברור מאליו שאוהב אותי, אלא ממישהי שלא חייבת לי כלום. פתאום הבנתי כמה חסר לי שמישהו חושב שאני גאונה, ומעולה וכל מה שטוב, בלי עיקומי פרצוף (אלא אם אני אומרת שאני רוצה כפית סוכר בקפה). היא שלחה לי את הסרטון הזה, ואני מתכוונת לצפות בו שוב, בתקווה שהוא יעזור לי.



בכל מקרה, אני לא מוותרת לעצמי עדיין, ומוכנה להמשיך להילחם על הבריאות שלי ועל המשקל שלי, להוריד את אחוזי השומן, הכולסטרול הרע וכל מה שהורג אותי לאט. ואם לא בשבילי, אז בשביל מי שמאמין בי.

הסבת מקצוע

התחלתי את הבלוג הזה כבלוג מוזיקה, אבל החיים והעיסוקים קצת מונעים ממני השראה וחשק לכתיבה על התחום. לא שהפסקתי ללכת להופעות או לגלות דברים חדשים, פשוט יש אנשים שעושים את זה ביותר אדיקות, ולעתים אפילו יותר טוב ממני.

החלטתי להסב את עיסוקי הבלוג (אני לא מפותחי הבלוגים הסדרתיים. וחוץ מזה, אתם יודעים כמה זמן לקח לי לפתוח את זה?!) ולכתוב פה גם על דברים אחרים שמעסיקים אותי כמו... הבריאות שלי, החתונה המתקרבת, מקומות שיוצא לי לאכול בהם, ספר שקראתי ומי יודע - אולי גם איזה אמן חדש או הופעה מגניבה שיצא לי ללכת אליה. עוד מעט פוסט ראשון שיעסוק בנושא שהכי מפחיד אותי לאחרונה. לא, לא קשירת חיי עם אדם אחד ומיוחד. מדובר דווקא בבריאות.

ככה זה עם מונומליציה - קומפלקס

לאן נעלמה הברנז'ה?

אם יצא לכם ללכת להופעות לאחרונה, בטח שמתם לב שאנשי הברנז'ה כבר לא מגיעים בהמוניהם להופעות הקטנות, ובכלל שיש פחות דיבור על הרכבים מסוימים או אמנים מסוימים כ"הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם". יש שיאשימו את החורף הגשום והקר, שמשאיר את כולם בפנים, ויש שיגידו שאולי אין משהו טוב כרגע. אני חושבת שזה משהו אחר.

שיחה עם חבר טוב הביאה אותי למסקנה, שאנחנו נמצאים בשלב ביניים. רוב  אנשי הברנז'ה, הם אנשים מבוגרים, ולא צעירים בני 20 ומשהו. אם עד לפני שנה הם היו ממלאים את ההופעות, הרי שכעת חלקם התקבעו במוזיקה שהם אוהבים, ולא מחפשים משהו אחר או חדש. אני העליתי את ההשערה (מתוך ניסיוני הביתי) שחלקם פשוט נכנסו למערכות יחסים רציניות, כאלה שגורמות להם לרצות להשאר בבית, או ללכת לראות הופעות פחות חתרניות עם בת הזוג, שלא תמיד שייכת לסצינה המוזיקלית שהם כל כך אוהבים. חלק אחר מאנשי התעשייה הם בכלל המוזיקאים, שהוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבום בכורה, אולי עובדים על אלבום שני, ואולי נחים כרגע, כי למי יש את האומץ לנסות שוב אחרי כל העבודה הקשה על הראשון? כיוון שאין להם מה לקדם, הם מעדיפים את התנור החם, או לשבת עם חברים באיזה בר, על פני עמידה בהופעה של עוד אחד מהסצינה.

למי יש כוח לצאת החוצה בקור הזה?

וזה לא שאין הופעות. זה שלא שלא קורים דברים. פשוט אין כרגע מישהו רציני שיגלה אותם. נכנסנו לאיזו רווייה של דברים, ועד שלא יגיע משהו אחר שירגש אותנו מחדש, אני לא רואה איך משהו ישתנה. נראה לי שהצעירים יותר, עסוקים כרגע בצריכת סמים משמחים והליכה לתקלוטים מאגניבים של החברים שלהם, שמלאה במוזיקה חדשה, מעניינת וכמובן מתוצרת חוץ, בעוד שהמבוגרים מעשנים משהו ומתגעגעים לדברים ישנים שכבר לא יחזרו.

לדעתי, תקופת הביניים קרובה לחלוף. אמניות חדשות כמו פלורה (לירון משולם הנהדרת) או רותם אור, יוצרות משהו אחר, שמחבר בין הישן למעודכן. צביקה פורס מתחיל לעבוד על דברים מעניינים, והאיינג'לסי ממשיכים לגדול כל הזמן. זה בהחלט מרענן לראות שגם אצלנו דברים משתנים, ואני רק מקווה  שיגיע הדור החדש של אותה ברנז'ה, דור חדש של עיתונאי מוזיקה ובלוגרים שימלא את ההופעות ויעביר אותנו לשלב הבא במוזיקת השוליים בישראל, כי הדור הקודם כבר מתעייף, ויהיה עצוב מאד אם דברים טובים יעלמו מעינינו.

שוליים רחבים

הסתכלתי השבוע במצעד של רשת ג', כי רם אוריון ביקש שיצביעו לשיר החדש והיפה שלו "אהובתי בת החלוף". כיוון שאמורים להצביע לשלושה שירים, עברתי על שאר הרשימה ופתאום נחתה עלי ההכרה - אין לי מושג מה קורה במיינסטרים! ניסיתי להבין מה אסי ישראלוף מ"מה קשור" עושה שם, ונזכרתי ששמעתי שהוא החליט להיות זמר, תהיתי מתי אורי פיינמן חזר לחיים, ושאלתי את עצמי - למה עילי בוטנר לא ויתר כבר?

פעם, כשכתבתי באתר ערוץ הילדים, וערכתי מוזיקה ברדיו תל אביב, הכרתי (לעתים בעל כורחי) את כל המוזיקה החדשה שיצאה, ואת כל השמות של הטוענים לכתר ראשות מצעדי ההאזנות. עכשיו המצב שונה לגמרי. התקרבתי לשוליים כל כך, עד שהם מילאו אותי והפכו להיות הדבר היחיד שאני מכירה: מוזיקת אינדי, לרוב תל אביבית, מז'אנרים מוזיקליים שונים.



חלקכם ישאלו "נו? מה הבעיה?" ובכן, זאת בעיה לטעמי כי כשאין מיינסטרים, טוב או גרוע ככל שיהיה, אין שוליים. אם לא נכיר את המוזיקה המוכרת, זאת שהקהל הרחב אוהב, איך נדע לבעוט במסגרת הזאת ולעקם אותה כך שתתאים לנו? אולי רם אוריון עושה מוזיקת מיינסטרים פשוטה ולא משהו איכותי ומעניין כמו שאני חושבת, ולא שמתי לב? אולי ריף כהן נשמעת כמו כל דבר אחר שיש ברדיו, ואני סתם מתאהבת בגישה שלה, כשהיא בעצם משהו רגיל?

חשבתי להתחיל להקשיב לכל קבצי ה"לינקטון" ו"הפטיפון" שאני מקבלת בכל יום, אבל אז חשבתי על זה שוב - אולי כדאי שאסמוך על האינסטינקטים ועל הידע המוזיקלי שלי, ואבין שרם אוריון הוא הוא באמת משהו אחר וטוב, שעילי בוטנר בטוח משעמם עדיין, ואחרונה חביבה - שריף כהן באמת מיוחדת ומקסימה יותר מכל זמרת אחרת ששמעתי בשנים באחרונות בשוליים או במיינסטרים? המחשבה הזאת הרגיעה אותי באופן זמני, אבל נראה לי שמעתה אבדוק עם לינקטונים עם שמות כמו מירי מסיקה, הראל מויאל לצד שמות שאני לא מכירה בכלל (אבל לא הפיל הכחול, בית הבובות או סינרגיה, לעולם לא הם).

למה אני לא מסכמת את השנה במוזיקה הלועזית

שנת 2011 מסתיימת לה השבוע, ואיתה הגיעו סיכומי השנה הקבועים. כולם שואלים – אילו אלבומים השפיעו עליכם השנה? אז נכנסתי להצביע, עברתי על הרשימות, בדקתי עם עצמי, ולראשונה מזה שנים, התקשיתי לבחור. לא בגלל עודף האפשרויות, להיפך - לא היה שם כלום שנראה לי מספיק טוב לזכות בתואר "אלבום השנה שלי". פתאום הבנתי, שהאלבומים שליוו אותי לאורך השנה הם דווקא כאלה שיצאו ב-2010. שני האלבומים האלה הם: ארקייד פייר עם - the Suburbs והנשיונל עם High Violet, להם האזנתי ללא הפסקה. לא שלא היו אחרים שהאזנתי להם, אבל אל שני אלה תמיד חזרתי. ארקייד פייר המציאו עצמם מחדש באלבומם האחרון, ורק לפני שבוע יצא קליפ יצירתי במיוחד ל- Sprawl 2 שמשאיר את the Suburbs לגיטימי ואקטואלי אצלי.

הגרסה הקלאסית, כנסו לקישור בשביל הקליפ האינטראקטיבי

אמנים שעוד איכשהו הצליחו להשאיר עלי את חותמם היו דווקא האמנים הותיקים יותר , ביניהם טום וויטס עם אלבום מצוין ומרגש, ג'יל סקוט שנהייתה קצבית יותר ונשארה מעולה והביסטי בויז שחזרו לשנות ה-80 ולקלאסיקה - Fight for your right עם סרטון קידום עטור מפורסמים. לעומת זאת, אף אמן חדש לא נשאר איתי לזמן רב מעבר לרגע בו שמעתי שיר שלו. יהיו שיטענו שזה הגיל, שגורם לי להעדיף את המוכר והידוע על פני משהו חדש. אני לא חושבת שזה נכון. אני מאד אוהבת להכיר דברים חדשים, צלילים שונים וגישה אחרת למוזיקה, ויעידו על כך הספריות המוזיקליות שלי. גם הפיזית וגם זאת שבמחשב שלי. מצד שני אני רואה את הבלוגרים מרעיפים שבחים על אמנים, ושמה לב שהם מתנהגים כמו ילדות פופ מרוגשות, שלפני דקה וחצי ריירו על ג'סטין ביבר, ובעוד חודש חודשיים ימצאו בחור חדש לצרוח למראה שמו או תמונתו בעיתון. צריכים הוכחה לכך? הבלוגרים האלה מריירים כרגע על לנה דל ריי, מוצר פופי מובהק של חברת הפקה. מדגישים את זה משרדי הבוקינג הישראליים שמביאים את האמנים המצליחים (של הרגע) לארץ. האמנים האלה באמת מצליחים כרגע בחו"ל, אז ברור שיהיה הייפ לקראת בואם לארץ, ומעט אחרי שהם יחזרו לביתם עוד נראה תמונות של עוזרות יח"צ מרוגשות שקיבלו נשיקה מהבסיסט, וזהו - לאחר מכן, הוא ישוב למחסן הגרוטאות של אמני האינדי שהיו פה פעם ומאז לא שמעו עליהם מילה.

פלאשבקים משנות ה-80. הביסטי בויז

זה לא אומר שלא יצאו דברים טובים השנה, פשוט לא יצא שום דבר שאני מסוגלת להכתיר אותו כ"אלבום השנה" שלי. מה לעשות שאלבום השנה שלי, יצא בכלל בשנה שעברה.

בתקווה שהשנה הקרובה תהיה עשירה יותר ולא רק במוזיקה ישראלית

ישיר לנו סולו: ספי אפרתי משיק סינגל ראשון

אוזןבר, יום רביעי ה-14.12

אם השם ספי אפרתי לא אומר לכם כלום, אתם כנראה לא בבלוג הנכון. אפרתי הספיק לנגן בעבר עם רם אוריון, היה חלק מההרכב "הווקי טוקיז" עם חמי רודנר ואסף שריג, שיתף פעולה בערבי הג'אם של נוכלי הג'ימבורי ומנגן עם אביב גפן כבר זמן מה, כחלק מהתעויוט ובבלאקפילד. לאחרונה הצטרף למוניקה סקס כשאלה חזרו להופיע, ובינתיים נראה שהוא מרגיש שם בבית. אפרתי שיחק בדרמה "תעשה לי ילד", לצד גל תורן, תפקיד שגרם להרבה מאד נשים להתחיל לחלום עליו בלילות.

עכשיו ספי אפרתי לוקח צעד אחד הצידה, עובר למרכז הבמה, ופותח בקריירת סולו עם נגנים משלו. לפני ההופעה שמעתי רק את הסינגל הראשון שלו "לא רוצה לתל אביב" ומלבד ההזדהות שלי עם המילים, אהבתי מאד את ההפקה מסביב. לכן הסתקרנתי לדעת איך זה ישמע בהופעה חיה.


על הבמה עמדו, לצידו של ספי המרוגש עד מאד, דניאל עבר-הדני על הבס, רועי צעדי בגיטרה, מתי גלעד על הקלידים יחד עם ספי, חגי שלזינגר על התופים ועונגי ציזלינג בסקסופון. ההתרגשות של ספי הייתה ניכרת, דבר שיכול להפתיע מצד אחד, בגלל ניסיון הבמה הרחב שלו. אבל כשחושבים על זה – זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא ביצע שירים שהוא כתב והוא צריך להוכיח את עצמו בעוד דבר מלבד נגינה מופלאה. לאורך ההופעה ספי עמד בעיקר מאחורי הקלידים, גם כשלא ניגן בהם. נראה שהוא ניסה למצוא מקום לעמוד בו, ולהיות חשוף לקהל גם פיזית, אבל מבנה הבמה הקטן של האוזן קצת מנע ממנו את החופש הזה.

מרגש ומתרגש: ספי אפרתי בהופעה

באמצע ההופעה, הצהיר שעכשיו הוא יבצע כמה שירים על אהבה, ושנדע שבכל האלבום לא נמצא את השורש א.ה.ב או ע.ז.ב. זה בהחלט לא הפריע להבין את המסר בשירים כמו "דצמבר" או "שר לה שוב" המקסימים והנוגעים כל כך. את הסינגל החדש "לא רוצה לתל אביב", הוא ביצע פעמיים. פעם אחת באמצע ההופעה, ובפעם השנייה בהדרן. במהלך הפעם הראשונה, עצר את השיר מספר פעמים, והגן על השיר בטענה שמי שזה מפריע לו, שלא יקח את זה קשה – תל אביב זאת עיר, לא בן אדם.

אפרתי מצליח, בלי אירוחים מיוחדים או גרסאות כיסוי מוכרות, לכבוש את הקהל בעזרת אותה התרגשות ובעזרת הנגנים המצויינים. לאורך ההופעה הוא מודה לקהל שנתן הזדמנות והגיע מבלי להכיר את השירים. כשעיני עוברות על הקהל, אני לא רואה בקהל הרבה אנשי "תעשייה", אלא דווקא חברים (חלקם עובדים איתו) ובני משפחה מחייכים ואוהבים, וזה צובט את הלב בהערכה – שהוא באמת עושה את זה מההתחלה. בעצמו. והוא עושה את זה ממש טוב! מחכה לשמוע את האלבום.

בלוריתו המתנפנפת - אנטיביוטיקה והקליק בהופעה

אוזןבר 22.10

כל מי שמכיר אותי יודע, שאייטיז זה ממש לא הקטע שלי. לכן מעט התאכזבתי מהשינוי שלהקת אנטיביוטיקה עשו בשנה האחרונה, כשהפכו משלישייה חזקה ובועטת לרביעיית סינתרוק. אתמול הבנתי שגם עם סינתי זה יכול לעבוד.

אני עוקבת אחרי להקת אנטיביוטיקה כבר שלוש שנים בערך. בהופעת ההשקה של אלבום הבכורה שלהם "להישמע להוראות השימוש" לא הייתי, כיוון שהייתי תחת השפעת אנטיביוטיקה משלי, אז בהחלט חיכיתי לראות מה יש לחברים להציע, עכשיו כשהם עם אלבום שלם בחוץ. הלהקה עברה שינויים פרסונליים ומוזיקליים קלים, עד שהגיעה למה שהיא היום. דן פביאן בלוך (שירה, בס), היה בתחילה קצת ביישן וקפוא בהופעות, אבל עם הזמן והניסיון שהוא צבר, הבטחון הגיע לבקר והחליט להישאר איתו, מה שהפך את בלוך לכוכב אמיתי עם בלורית מתנפנפת, כשהשיא היה בהופעה אמש, כשהוא נותן שואו שמאפיל על ההופעה של גיבורי התרבות שלו ושל גיא רוזנבלט (גיטרה), חברו ללהקה - הקליק.

הקליק עלו באמצע ההופעה, לאחר שבלוך קרא להם בהתרגשות רבה. לצערי, איך שהם עלו, האנרגיה במקום ירדה בחצי. השירה של דני דותן הייתה עייפה והנגינה של חברי הלהקה לא הצליחה להעיר אותו. למרות זאת, הקהל המרוגש קיבל את מבוקשו, כיוון שהם ביצעו רק להיטים. דווקא כשאנטיביוטיקה עלו לשתף פעולה ב"אינקובטור" וב"גולם", הכל התעורר והחל לתפוס חיים חדשים ובועטים יותר. בלוך הכניס את האנרגיות המוטרפות להן אתה מצפה בשיר כמו אינקובטור ונורית שטרנברג הוסיפה חן וצבע עם הקלידים והצליחה להפוך חוויה די רועשת של גיטרות ותופים למשהו כיפי יותר.

לאחר שהקליק ירדו, נשמתי לרווחה ושמחתי שהלהקה הטובה ביותר הערב לדעתי וגם לדעת אחרים במקום, נשארה על הבמה. אנטיביוטיקה המשיכו בשירים הישנים והמוכרים,  כמו "הבורג" וכמובן "מונומליציה" (שעל שמו נקרא הבלוג שלי), רק בעיבודים חדשים ומהודקים יותר ממה שהכרתי בעבר ועשו אותי שלי שמחה מאד.

אפשר גם עם סינתי. אנטיביוטיקה עם "פלסטיק ריק":


ANTIBIOTICA/Empty plastic אנטיביוטיקה/פלסטיק ריק from harel_nadav on Vimeo.

הייתה לי שנה 10: עשרת אלבומי השנה שלי

אקדים ואומר שזהו סיכום שנה פרטי וסובייקטיבי לגמרי של האלבומים הישראלים שנשארו אותי גם אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה).

השנה יצאו הרבה מאד אלבומים ישראלים שהיו טובים, מעניינים או אפילו סתם מגניבים. התעשייה פרחה השנה מחוץ לבמות התל אביביות הקטנות, והגיעה גם לאולפני ההקלטות, משם יצאו לא מעט אוצרות. דליתי עשרה שעשו עלי רושם מעבר למגניבות או לכיפיות, ועשו לי משהו בפנים, שנשאר איתי גם לאחר ההאזנה. הערות או הצעות לאלבוים שעשו לכם את זה, יתקבלו בברכה.

הערה קטנה: יש בסיכום רק אישה אחת, אבל אני לא בוחנת מוזיקה לפי המין של היוצרים שלה. בעיני זאת הבחנה שקשורה יותר לשידורי רדיו ולא לכתיבה.

Oren barzilay - Sorrow Demons Joy Blizzards

את אורן ברזילי אהבתי עוד בתור נערה אוהדת קספרים, אז מובן שעקבתי אחרי הקריירה שלו עם השנים. אמנם את השלב האמריקאי בחייו פספתי, אבל ברגע שהוא התחיל להעלות שירים חדשים למייספייס שלו, האזנתי להם ואף הורדתי אותם. אלבום הסולו הראשון של ברזילי הוא אלבום מרגש, נוגע ללב, שמתאר תקופה לא קלה בחייו, ועם קולו הנעים וההפקה הנהדרת, ששונה כל כך מעשייתו עם הקספרים, מביא אלבום שישאר איתי עוד שנים רבות.

מיכל לוטן – roses and wine
קול נעים נעים וסאונד עמוק שגורם לי פשוט להירגע, בזמן שאני מקשיבה לסיפורים המושרים שלה כמו שמקשיבים לחברה. בתחילה לא חשבתי שאוהב אותה, כיוון שאני לא מתחברת לסגנון ג'אז בדרך כלל, אבל מההופעה הראשונה התאהבתי. הגישה שלה למוזיקה, החיוך הכובש, הקצב שממלא את כל כולה , גרמו לי להתחבר ולרצות להכיר עוד וכמובן גם להקשיב לעוד ועוד שירים.

עוזי רמירז – lick my heart
אין מה לעשות, אני פשוט אוהבת כל שיר של עוזי. אין הרבה אמנים שמסוגלים לגרום לי לאהוב את כל מה שהם עושים, אבל עוזי מצליח. איכשהו, למרות שהלכתי להרבה מאד הופעות שלו (הייתה תקופה בשנה שעברה, בה הרגשנו שעוזי הוא בכל מקום), זה פשוט לא הצליח להימאס עלי. זאת הגיטרה המיוחדת שלו , זה השפם והמשקפיים שהפכו לסימני ההיכר שלו, זה הקול המאנפף מעט שמזכיר זמנים אחרים וגורם לי להתגעגע למשהו שמעולם לא פגשתי.

זאב טנא – זה שר
האמן הותיק והנפלא הזה, הוציא השנה את האלבום התשיעי שלו ונראה שהוא פשוט לא מזדקן. הקול החרוך שלו, שמתאים כל כך לשמו - זאב - מתחבר לשירי המחאה ולשירי האהבה בצורה מושלמת. זמר משורר עם גישה נדירה לחיים ולמילים, שקשה מאד למצוא בימינו במוזיקה העברית.

מרסדס בנד – זהות
מרסדס בנד מלווים אותי עוד מימי חיפה ההוללים, ולכן תמיד יתקשרו אצלי עם אותה תקופה בה חיפשתי זהות לעצמי. אם האלבום הקודם התמקד יותר בfאנק ובשאריות התהילה מ"תעשה לי ילד" (שלא ראיתי, אגב), האלבום הזה הוא הרבה יותר קשה. גם מבחינת הסאונד שבזכות גיא שמי הופך את השירים לקשוחים יותר, וגם מבחינת המילים של גל תורן שכמו תמיד, נשמעות אישיות ומסתוריות, אבל מעוררות אצלי הזדהות בכל אופן וגורמות לי לרצות רק לחבק אותו.

Betzefer - Freedom to the slave makers
הלהקה שעושה כבוד לישראל בתחום המטאל, הוציאה אלבום שני ומטורף, שעושה חור בראש במובן הטוב ביותר. המוזיקה עוצמתית, אך לא מעצבנת את האוזן, אלא מתאימה כל כך לקול של אביטל טמיר שנכנס פנימה, והמילים (שאת רובן נאלצתי לקרוא כדי להבין, מודה) מהדהדות גם אחרי ההאזנה לאלבום, וגורמות גם לי, כחובבת מטאל, אבל לא מעבר לכך, להתחבר לשירים ולמוזיקה המצויינת שהם עושים.

Left – Here for now
אלבום הבכורה של הצמד גל ואסף, שני הצעירים הפוכים כל כך ומוכשרים כל כך, שיוצרים הרמוניה מוזיקלית טובה בזכות זה. האלבום הזה בהחלט ליווה את האוזניים שלי מהרגע שהוא יצא ועד עכשיו, וסיפק לי לעתים בריחה נעימה מהמציאות האפרפרה של פלורנטין. המוזיקה שלהם גורמת לי להרגיש שאני במקום אחר ומעניין יותר. אני לא יכולה לחכות לאלבום השני, שיגיע לאחר התרעננות קצרה בארצות הברית.

נצ'י נצ' – צדיק אחד בסדום
רביד פלוטניק, רבע מההרכב המעולה פרודוקס, הוציא לפני מספר חודשים את אלבום הבכורה שלו. הוא לא היה לבד שם כמובן. על ההפקה היה שקל, חלק אחר בהרכב ולאורך האלבום משתפים איתו פעולה כמה ראפרים נהדרים, שכבר הספקתי לשכוח מהם, כולל סימפול מ"גוף של קינג קונג, עם פרצוף של גודזילה" של ניי'גל האדמור. נצ'י מראה באלבום שהוא בא בכלל מהרגאיי, ומאהבה אמיתית ונדירה למה שהוא עושה. אלבום נפלא שחושף בפניך מישהו אמיתי שיש לו עוד הרבה מה להגיד, ואני מקווה שהוא יגיד את הדברים האלה באלבומים הבאים שלו.

קוואמי והחלבות – זרים במאה ה-21
אלבום שמשלב בין רוק, מטאל וראפ, שנוצר מתוך שברון לב קשה ומסמל בשבילי שאפשר תמיד לעלות גבוה יותר, כפי שקוואמי עצמו מוכיח כל הזמן גם בעבודה המוזיקלית שלו וגם במאבקים הרבים להם הוא שותף. כל שיר באלבום הזה נועץ עוד מסמר בארון של המשבר ההוא, סוגר אותו ושולח אותו לעזאזל. קוואמי, יחד עם החלבות המוכשרים שלו לצידו, עושה אלבום שלם וטוב יותר מקודמיו שהיו כיפיים ומגניבים, אבל לא בוגרים כמו האלבום המצויין הזה.

Sun tailor - Like the tide
הפתעת השנה שלי. לא הכרתי את האמן הזה עד סוף הקיץ האחרון ועדיין לא ראיתי אותו בהופעה, אבל השירים שלו הצליחו לכבוש אותי יחד עם עטיפת האלבום הקסומה. ארנון נאור, האיש מאחורי האלבום, מגיש לנו שירים יפהפיים ושקטים עם קולו הלוחש לרוב, שגורם לי להרגיש כאילו שהוא שר רק בשבילי. רוב הסיכויים שעוד לא שמעתם עליו, אז אתם יותר ממוזמנים לבדוק.

אסיים בתקווה קטנה: שהשנה יצא סוף סוף אלבום הבכורה של אמן שאני מעריכה מאד, ושאם אתם לא מכירים עדיין, אז הגיע הזמן - צביקה פורס, ואולי גם אלבום ראשון למשורר והסופר המוכשר והמרגש גון בן ארי בשם הבמה שלו - Savage .detectivesשתהיה שנה טובה!

סיוט בביתן 1 – הצד הפחות נחמד של ההופעות בגני התערוכה

ביום חמישי ה-25.8 הייתי בהופעה של מארק רונסון בביתן 1 שבגני התערוכה וחזרתי משם עם עיניים דומעות וגרון חרוך. זה לא בגלל שההופעה הייתה כל כך סוחפת, כמו שהיא הייתה מלאה אנשים שעישנו סביבי.

כן, הם עישנו במקום סגור שלפי החוק אסור לעשן בו. בתחילה עוד ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה במחשבה הרגילה שככה זה בכל מקום, ושלמי יש כוח להתווכח עם אנשים שבאו ליהנות מההופעה. לאחר זמן מה, כאשר כבר לא יכולתי לנשום כמו שצריך, התרחקתי עוד יותר מהאנשים וחיפשתי מישהו מההפקה שאוכל לדבר איתו ולשאול לאן נעלמו הגברתנים שהסתובבו במקום בתחילת האירוע.

מצאתי בחור מבוגר עם פרצוף סמכותי ושאלתי אותו, אז הוא ענה לי ש"ככה זה, ישראלים" – התשובה הרגילה והצפויה מכל. אז יש לי חדשות בשבילך - גם אני ישראלית, וגם החברים שהיו לידי ולא עישנו, אלא הלכו לפינת העישון כשהתחשק להם. זה לא הפריע להם ליהנות מההופעה כהוא זה. לי לעומת זאת, נהרסה כל החוויה מהמוזיקה הכיפית והמרקידה שקרתה על הבמה, כי איך שהתחילה ההופעה, המאבטחים פשוט נעלמו.

בדרך כלל במופעים גדולים, עולה נציג על הבמה ומבקש יפה מכולם לא לעשן תוך ציון העובדה שיש פינת עישון. כמובן שהקהל לא מקשיב, אבל זה לפחות קורה. הפעם זה לא קרה. בנוסף, לא היה אף מסך שאומר נא לא לעשן כמו בדרך כלל. היה חשוב להם יותר לפרסם את פייפאל ואת אקס.אל מאשר לדאוג לעניין מינורי כמו החוק. אז למה מר מפיק מאשים את הישראלים? אני מאשימה את ההפקה. אותה הפקה שבגללה ההופעות התחילו שעה וחצי אחרי השעה שהודיעו עליהן.

בתור אחת שהולכת לפחות פעם בשבוע להופעה, יש לי ניסיון בחוויות מכל מיני סוגים. אמנם ברוב המקומות בתל אביב האנשים מצפצפים על החוק, אבל בכל זאת ישנם מספר מקומות שמקפידים על כך והצליחו להוריד את רמת העישון למינימום אם בכלל. דוגמה טובה לכך היא האוזןבר שהפך לאחרונה לנקי מעישון לגמרי. לטעמי היה מספיק אם היו משאירים חלק אחד כאזור עישון, אבל כנראה שהם החליטו שויכוחים עם פקחים זה לא הקטע שלהם. בבארבי – שאול מטיל את אימתו על הקהל ודואג במו גופו לצמצום הכמויות ולמודועת של האנשים לעניין שעדיף לצאת לכמה דקות לעשן ולחזור, מאשר לעוף מהמקום. שלא תטעו, אינני אחת מאותם מיליטנטים של "אוויר נקי" שעסוקים בלכעוס ולהילחם בכל עשן סיגריות, ושהיו עסוקים בלתקוף אותי על מקום עבודתי שלטענתם תומך בעישון במקומות ציבוריים או על כך שאני מתרועעת עם מעשנים בזמני הפנוי, במקום בלעזור ולכוון אותי, אבל אני כן שואפת (אני יודעת, מצחיק) לנשימה נקייה יחסית בעת הבילוי שלי. אני לא יוצאת לפאבים מחניקים סטייל טקסידרמי הדוחה ודומיו מאותה סיבה. מצד שני, כן תוכלו למצוא אותי בתדר, שם אם העשן מפריע אני יכולה ללכת למקום אחר, בו העשן לא מפריע לי.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שטוענים שזה חלק מהחוויה, כמו לשיר או לרקוד. אז זהו, שלא. לשיר ולרקוד זאת חוויה אחת. לעשן זאת חוויה אחרת. בתור בת זוג של מעשן די כבד, אני יודעת שזה אפשרי. כשבא לו סיגריה, הוא הולך לפינת העישון או יוצא מהמקום לכמה דקות וחוזר אלי. קצת מריח מסיגריות, אבל לא הורס לי את הבריאות. לעשן זה לא כמו לשפוך בירה על מישהו. לעשן זה לפגוע בו לטווח הרחוק, להרוס לו את החוויה ליותר מרגע אחד, ולגרום לו אפילו לזיכרון מההופעה כדבר רע. אבל העיקר שאתה סיפקת את היצר שלך לרגע. יהיו אחרים שיטענו שזה כמו האנשים שמזיעים בהופעות או עסוקים בלדבר במקום לראות את ההופעה בשקט. ברור שזה מעצבן, אבל אם הייתי רוצה חוויה סטרילית הייתי צופה בהופעה בבית. תזיעו עלי, תדחפו אותי, תשפכו עלי בירה בטעות. רק אל תעשנו עלי, כי את הנזק שזה עושה, כביסה אחת לא מורידה.

תגובה שקיבלתי (סוף סוף) בעמוד של החברה שהפיקה של האירוע - plug:

"ביום חמישי האחרון בהופעה של מארק רונסון ההפקה עשתה כמיטב יכולתה בהתאם לסמכותיה ולהנחיות על מנת למנוע עישון באולם.
בנוסף לצוותי האבטחה שדאגו לסרוק את האולם ולבקש מאנשים לכבות את הסיגריות גם הוגדרה פינת עישון.
סמכויות האכיפה של נושא העישון במקומות ציבוריים הן באחריות העירייה ונשמח אם הם יוציאו אותם לפועל."

חבל לי שהם מגלגלים אשמה על העירייה, כאשר כל הדברים שהם יכלו לעשות נעשו בעבר בהופעות בהן הייתי במקום, רק שהם לא טרחו לפעול כך.

טירוף צועני - שאנטל בישראל

לא יודעים מי זה שאנטל? חפשו בגוגל. זה מה שאני עשיתי לפני חודש וקצת, כשחברה שאלה בטוויטר מי ספונטני ובא איתה להופעה. דקות ספורות לאחר שהסכמתי להגיע, גילינו שההופעה קורת רק כחודש לאחר מכן, כך שהספונטניות הפכה לתכנון ארעי למתישהו בעתיד אם בכלל.

בתחילת החודש (אוגוסט) קיבלתי כמה וכמה תזכורות על ההופעה מבלוגרים חברים ומפרסומים סביבי, אז בדקתי עם החברה אם היא עדיין בעניין ההופעה. מה אתם יודעים? היא הייתה - אז הלכנו.

כבר כשהתקרבתי לבארבי הבנתי שזאת הופעה מסוג מסוים מאד. כולם עמדו בחוץ עם בקבוקי ערק, וודקה, בירה ועוד קוקטיילים ביתיים משונים בבקבוקי מים מינרלים. בעיני, הדבר נראה כמו מבצע "הכן עצמך לחיבוק אסלה", בשבילם זאת כנראה הייתה שגרה. המועדון עצמו כבר היה מלא אנשים שהטריפו את הברמנים על עוד בירה ועוד צ'ייסר, כאילו לא לגמו הרגע ליטר וחצי של אלכוהול מחוץ למקום. נמלאתי הערכה לקיבולת האלכוהולית שלהם.

כשהתקרבה השעה, התמקמנו במקום צדדי, שיהיה פנוי מספיק לריקודים עתידיים או לפחות לשאיפת מעט חמצן מדי פעם. וכמה טוב שעשינו את זה. ברגע שהקהל קלט את ראשוני חברי הלהקה עולים לבמה, הטירוף התחיל. כולם היו בעניין ללא יוצא מן הכלל. ככל שההופעה נמשכה, כך גם רמת הבלגן עלתה. כולם סביבי קפצו, רקדו ושרו את המילים, שאת רובם לא הכרתי, אבל זה לא הפריע, כי המוזיקה והאנרגיות של שאנטל ושל הזמרת הטורקיה המופלאה שאיתו, סחפו בלי לעשות חשבון למה שעומד בדרכם, אפילו לא לי. וכך יצא שבמשך שעה וחצי לא הפסקתי לרקוד ולקפוץ. אחד משיאי ההופעה היה כמובן "דיסקו פרטיזני", שנחשב ללהיט הגדול של שאנטל ובוצע באופן הרבה יותר אנרגטי ממה שניתן לראות כאן בקליפ הרשמי:

שיא נוסף הגיע כשבאמצע ההופעה ירד שאנטל מהבמה, נכנס אל תוך הקהל (תופעה שחוזרת על עצמה הרבה עם מופעים בחו"ל בבארבי), מסר ד"ש לחברים ברוטשילד , לצד אמירות כל הכבוד ולא להתייאש. הקהל, בתמורה, זיכה אותו בצעקות "העם! דורש! צדק חברתי!".

כשהלהקה ירדה המשיך הקהל בסיסמאות והחל לצעוק יחד – "העם! דורש! דיסקו פרטיזני!", ולא ויתר עד שכולם עלו לבמה, מתוגברים בבחורה שהחליטה לעלות על רמקול צדדי ורקדה לצידם ולהנאת האקורדיוניסט. נראה היה שאפילו הנגנים כבר לא מוצאים את נפשם מרוב היסטריה, ולרגע הייתי בטוחה שזהו, הנה נגמרת האנרגיה, אבל הם המשיכו ואפילו נתנו לכל מיני בחורות יפות בשמלות לעלות על הבמה ולרקוד ביניהם, עד שכבר נגמרו להם השירים, וכנראה גם מלאי הזיעה אזל מגופם, והם ירדו.

יצאנו מההופעה כשאנחנו מלאות אנרגיה ורק חיפשנו איפה לפרוק אותן, לצערי ליל חמישי בתל אביב הוא קצת בעייתי, אז פשוט ישבנו ודיברנו באיזו פינת רחוב עד שכבר היה מאוחר ופרשנו לביתינו. בהחלט סיום מושלם ונהדר לשבוע די מוזר שהצליח לפרוק ולהשכיח ממני את כל הרוע שחוויתי בו והדגיש את כל הטוב.

מעל כולם

(אוזןבר,17.6.11)

יש לי פינה חמה בלב בשביל צביקה פורס: הוא התגלה לאוזני לראשונה בתוכנית "מוזיקה בפנים", עם לאון פלדמן, ששודרה ברדיו תל אביב כשהוא עוד היה רדיו טוב. הוא התארח עם מספר שירים מקסימים שכבר אז ידעתי להעריך כמשהו מיוחד. כשנה מאוחר יותר אותו לאון פלדמן הקדיש לי שיר - Seven, בתוכניתו "נפוליאון" ובעוד כמה מקומות, מה שהיה פחות או יותר הטריגר לחזרה שלנו לזוגיות הנוכחית והפורחת.

צביקה פורס הוא האלטר-אגו ושם הבמה של צביקה לורבר, צעיר בן 25, כותב, שר ומנגן על קלידים (אבל לא רק) עוד מהתיכון. יצא לי לראות את צביקה לבדו, או בהרכב מלא, ובכל פעם הוקסמתי מחדש. בעוד שיהוא ירון למשל, מרגש ונוגע בעיני יותר כשהוא לבדו, ונראה בומבסטי ומעט מטורף כשהוא עם להקה, אצל צביקה זה לא ממש משנה. הלהקה היא תבלין שמוסיף הרבה למנה שהיא מושלמת מלכתחילה.

בגלל כל מה שכתבתי לעיל, החלטתי להתייצב ביום שישי, עם עוד כמה עשרות אנשים, באוזןבר. מה עוד יש לעשות בצהריים קיציים כאלה. לישון? לא אני. לא כשיש הופעות כאלה בעיר.

את תחילת ההופעה צביקה פתח לבד עם השיר "Sounds better" על הקלידים. במהלך השיר, חברי הלהקה טיפסו על הבמה והצטרפו לנגינה בזה אחר זה. ההצטרפות ההדרגתית הזאת הוסיפה להתפתחות השיר, עד לסיום האחיד והדרמטי של כולם, שהשאיר אותי מעט פעורת פה ומוחאת כפיים בהתלהבות.

צביקה מציג את השירים ואת הנגנים: דניאל רוט ואודי רז (הפשרות), סתיו בן שחר (חיה מילר וקרימינל פרוג'קט), טל קוהן (חבורת אטומיק וקרימינל פרוג'קט), הילה שרביט ואלון רם, שעולים ויורדים לפי הצורך בהם בשיר. לעתים הוא לבדו, לעתים הוא רק שר ולא מנגן כלל. בשיר אחד הוא אף מתנסה בגיטרה. בכל שיר הוא והלהקה משדרים קסם, יופי ומלנכוליה שעודדה אותי מאד באותם צהריים.

דניאל, הגיטריסט והמנצח של התזמורת הזאת, הנהיג את הנגנים בצורה נפלאה. הכל מאורגן ומדויק, למרות החסר בנגן אחד, החצוצרן. לנו, הצופים שלא שומעים ורואים את הלהקה בכל יום, הדבר לא הפריע, ואני רוצה לקוות שגם ללהקה זה לא היה נורא כל כך.

לפי תגובות הקהל, היו שני שיאים בהופעה – גרסת הכיסוי לשירה של קיילי מינו "Confide in me", שזכה למחיאות כפיים והתלהבות של הקהל כבר בתחילתו, והעלייה של צביקה מחדש עם ביצוע לשיר "Seven" שהפך לאחרונה ללהיט (כן, ההוא מתחילת הפוסט).
השיר האחרון בהופעה, שלו אין עדיין שם, היה לדעתי השיא האמיתי. צביקה ביצע שיר חדש, ללא שם עדיין, שהיה לטעמי שיא של רגש ויופי שקט שהזכירו לי את ההיכרות הראשונית שלי עם המוזיקה שלו. שיר אהבה נוגע ללב, שבהחלט גורם לי לקנא קצת במושא אהבתו של האמן היפהפה הזה.

לבאנדקאמפ של צביקה פורס

ההופעה הבאה של צביקה פורס תתקיים באוזןבר ב-24.6 כחלק מלכלוך באוזן הקרוב.

אבנים טובות

לפני מספר שבועות הגיע לבתינו ארגז מלא דיסקים. הארגז נועד במקור לזריקה, אבל החלטתי בכל זאת לעבור עליו לפני זה.אלבומים וסינגלים, ישראלים ולועזיים שאת רובם לא הכרתי וכנראה שאם הארגז לא היה נוחת בסלון, גם לא הייתי מכירה לעולם.

התחלתי לעבור על הארגז הזה בתחילה רק כדי למיין אותו. להפריד בין הסינגלים לאלבומים ולאי.פי, אך תוך כדי המיון עיני צדה מספר עטיפות יפות ומעניינות שגרמו לי להתעניין בתוכן האלבום עצמו. כיוון שאת הישראלים הכרתי או שכבר נמצאים ברשותי, לא התייחסתי אליהם כל כך, אלא בעיקר ואולי רק לאלבומים הלועזיים. היו שם אלבומי היפ הופ של כל מיני אמנים די שוליים ולא ממש טובים לטעמי, לצד אלבומי אינדי עם ציורים חמודים או בעלי שמות מעניינים כמו "the robot ate me", "I was a cub scout", "The magic numbers" . בלי הרבה מחשבה החלטתי להוציא את אותם אלבומים, בין אם מתוך היכרות שטחית עד עמוקה עם האמן, ובין אם בגלל העטיפה עצמה או שם הלהקה שנשמע לי נחמד. החלטתי להאזין להם בהזדמנות הראשונה.

חלקכם אולי יתהו איך זה שאני לא מכירה את הלהקות האלה. ובכן - אני אמנם מאזינה ל"הקצה" של קוואמי מדי פעם, עוברת על בלוגי מוזיקה שונים (בעיקר ישראלים), אבל עדיין.. יש דברים שלא נכנסו מספיק עמוק למוח כדי להשאר שם.

כיוון שלאהוב אמן זה מבחינתי מחויבות ארוכת טווח, החלטתי קודם לחפש את שמות האמנים במקום המקובל הרשת – גוגל. לבדוק מה הסיפור שלהם ואיך נשמעים שירים שלהם (תודה לך יוטיוב). לשמחתי גיליתי כמה אבנים טובות. למשל The Others שהלהיבו אותי מאד, או Teenagers in Tokyo ו - I am Kloot שמצאו חן בעיני תוך שני שירים.

הדבר גרם לי לחשוב על הדרכים בהן אנו שומעים על מוזיקה חדשה בימינו. הרי הרדיו והטלוויזיה כבר אינם מקורות טובים במיוחד לשם כך. כמובן שישנן תחנות שכן מחדשות, אך הן אזוטריות מדי במדינה, ולא כל אחד נחשף אליהן (בעיקר תחנות הסטודנטים למיניהן, ובראשן קול הקמפוס המצויינת). כדי למצוא מוזיקה חדשה באינטרנט אפשר לחפש מוזיקה לפי ז'אנר או מקום מגורים במייספייס או בלאסט.אף אם, לזרוק מילת מפתח בסולסיק ולקבל רשימת אינסופית של שירים חדשים ואפשר ללכת לאיזה בלוג היפסטרי אמריקאי ופשוט ללחוץ פליי על כל ההמלצות שלהם.

איכשהו דווקא הדרך האחרונה היא הנפוצה לאחרונה אצל רוב האנשים, לפחות כך זה נראה. כשביקשתי המלצות לשירים עם קצב מסוים לא קיבלתי אפילו אחת שהפתיעה אותי. חלקן בכלל לא התאימו למה שחיפשתי מבחינת המוזיקה עצמה, אלא רק מבחינת הז'אנר שאליו השיר משתייך. כנראה שלאף אחד אין באמת כוח לחפש כבר מחוץ למוכר ולנוח. ימי החפירה במייספייס ובסולסיק כבר לא ממש חזקים כמו פעם. נראה שאנחנו מחכים שהמוזיקה תגיע לאוזן שלנו באופן סביל. שמישהו כמו גיאחה יכתוב על זה. שחבר טוב יציק לנו על זה. שיחצ"ן ישלחו לנו לינק של זה. אפילו אני הפכתי עצלנית במובן מסוים. אם פעם הייתי הולכת לכמה שיותר הופעות של אמנים שאני לא מכירה רק כדי לשמוע משהו אחר, הרי שעכשיו אני מסתפקת בהמונים שאני כבר מכירה.

לכן החפירה בארגז הזה שמחה אותי כל כך. הרגשתי שהנה יש לי אפשרות לגלות משהו אחר, ואכן גיליתי. ולא רק אחד אלא לפחות עשרה!

עכשיו תורכם. יש לכם משהו טוב להמליץ לי עליו? או שאולי יש לכם רעיונות מעניינים איך לגלות מוזיקה חדשה שלא הכרתם בעבר?

השיר ששינה

איכשהו בין כל ההיפהופ, ההארדקור והמוזיקה הבועטת שאני אוהבת, נדחפים להם לפעמים שירים שקטים ונעימים. חלקם אפילו (לא עלינו) שירי גלגל"צ קלאסיים. לא בגלל חיבה מיוחדת לזמרים שמבצעים אותם, יותר בגלל חיבור למילים שלעתים גם אם יבואו מאמנים שאני לא אוהבת בשום צורה, עדיין יהדהדו אצלי ויצרו אצלי את התגובה הצפויה. שיר אחד כזה הוא "מבול" של קרן פלס (כן, כן), שיר נוסף, זה שעליו באתי לכתוב כאן הוא "תגידי לו" של אוהד חיטמן.

אוהד חיטמן הוא יוצר חמוד, נחמד, מתוק.. בקיצור – לא ממש מעניין, אבל בהחלט נעים לאוזן. כמו שבטח קרה ללא מעט מכם – שיר אחד שלו הגיע בדיוק בזמן המתאים כדי לגרום לי לעשות משהו שבסופו של דבר שינה לי את החיים. לטובה.
כבר בפעם הראשונה שהשיר ניגן ברדיו שמעתי את המסר בקול רם וצלול – "תגידי לו שזה נגמר".
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים רצינית, אך לא בריאה לשני הצדדים, שגרמה לי לבטל את עצמי והפכה אותי לאדם עצור מאד בבית, אבל חופשי מדי בחוץ. באותו שלב בחיי הרגשתי שאני כל עולמו של הבחור ושאם בטעות אעז לעשות משהו, כמו להיפרד, הוא ישבר ויאבד את שפיותו. מצד שני, הייתה אוירה רעה של אלימות בבית. כשהייתי מפנקת את עצמי בסט לבנים או בדיסק שאני אוהבת, מיהרתי להחביא אותם במגרה, בכדי שלא יבקר אותי על בזבזנותי המטורפת (שנינו היינו סטודנטים. אני עבדתי. הוא לא). כשהייתי רוצה לצאת עם חברים לעבודה ומבקשת שיצטרף, היה מוותר על ההזמנה ונשאר בבית ללמוד ולשתות עד שנרדם. הוא ידע שאני לא מוכנה שיהיו סמים בבית בגלל עקרון אישי וגם בגלל סוג העבודה שלי, והוא בכל זאת הגניב כמה ג'וינטים. בתמורה הרביתי לצאת עם אותם חברים, לשתות איתם ולאבד את עצמי לדעת. כל זה רק בכדי להשתחרר מההרגשה של הפחד וה"תקיעות" שהרגשתי.

ואז הגיע אותו צהריים שבו השיר הזה נוגן.. "תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך"... נכון, אני לא מלאך. אבל גם הוא לא. והגיע הזמן ללכת. אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
כמה ימים לאחר ששמעתי את השיר, גיליתי שלמישהו מהעבודה שלי יש קראש עלי. הוא היה נאה מאד, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא עבד במשרה חלקית. הוא לא ידע שיש לי חבר, והציע לי להיפגש לקפה אחרי המשמרת. החלטתי להסכים ובאותה פגישה הוא סיפר לי שהוא לא ישן וכי הוא חושב עלי כל הזמן. הוא החזיק לי את היד, הסתכל לי בעיניים וכבש אותי באותו רגע. אמרתי לו שזה מאד מחמיא לי, אבל שיש לי חבר. שאני רוצה להיפרד מהחבר, אבל מפחדת. הוא אמר לי שאעשה מה שטוב לי, כי זה מה שחשוב בחיים. אחרי אותה פגישה ריחפתי לי הביתה עם המשפט "את לא עוזבת בגללו. זה בגללך, תגידי לו". וכך, עם המילים האלה שמתנגנות בראש נחתתי בבית לשאלת החבר: מה את רוצה לצהריים? ואני פשוט פלטתי – אני רוצה להיפרד. הוא היה בהלם כמובן, אבל לאחר שההלם חלף הוא הבין שזהו. סוף סוף אחד מאתנו אמר את מה שצריך היה להיאמר כבר לפני מספר חודשים. הוא עוד ניסה לרדוף אחרי כמובן, עם פרחים ויחס שלא קיבלתי מעולם בזמן הזוגיות שלנו, אבל זה כבר לא עזר. הלב שלי החליט.


מאז אותה פרידה החלטתי שזהו. אני הכי חשובה. ובכל פעם שאני מרגישה שאני מוותרת על עצמי, אני עוצרת לרגע, ומתקנת. כי הכי חשוב בסופו של דבר זה להקשיב לעצמי... "תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא"

שישאר לתמיד

Left - השקת אלבום הבכורה (אוזןבר 13/11/10)

לפט לא מופיעים הרבה, וחבל. בעיקר בשביל מי שלא היה אתמול בהשקה של אלבום הבכורה שלהם "Here for now" באוזןבר בת"א.
כבר כשהגענו, השתרך לו תור ארוך מאד של אנשים במדרגות, ובאותו רגע הבנתי שאני כנראה כבר לא היחידה שמכירה ואוהבת את הצמד הזה. כאילו שזה לא היה מספיק, כשההופעה החלה היה קשה ביותר לפלס את דרכי בתוך הקהל ההומה והמתרגש לעבר השורה הראשונה. אבל בסוף הצלחתי ונחתתי ממש מתחת לאסף נחום-ליזרוביץ הסולן, שהתרגש מאד מכל העניין. גל שילוח, המתופף דווקא נראה די רגוע, אבל זה בעצם חלק מהקסם שלהם. ההפכים המוחלטים שמשלימים זה את זה בצורה מוזיקלית ונהדרת.

ואז הם התחילו לנגן. אסף בקולו הגבוה (יותר מאשר באלבום, שזה קצת חשוד בעיני), וגל שצועק ומוסיף בקולות הרקע שלו. גל לא מפסיק לעבוד קשה על התופים. הוא מתפרע, מזיע, מדי פעם נעמד כי כמה אפשר לשבת על הכיסא הקטן והמגביל הזה.. לעומתו אסף עומד מתוח במקומו, אבל האנרגיה שיוצאת מהקול שלו מצליחה לפצות על חוסר האנרגיה שניכר בגוף.
לפני ביצוע השיר "Waiting on the sun" הם נזכרים כי שכחו את הטמבורין בחדר האמנים, אז אסף מבקש מאיזו צעירה יפה והיא מגיעה מיד עם הכלי החסר. אסף שוב נראה לחוץ ביותר, ואני רק מחכה שירגע כבר כי הוא עושה עבודה כזאת טובה, וממלא כל כך הרבה אנשים בגאווה (וכן, אני מדברת על בני המשפחה שעמדו לשמאלי ובאו לעודד ולצלם את הצמד).
ואם כבר גאווה, עוזי פיינרמן, מפיק האלבום, עולה לשתף פעולה עם הצמד לארבעה שירים שלהם. כאן כבר רואים את ההבדל בין הניסיון הבימתי של עוזי לחוסר הניסיון של אסף. למרות זאת עוזי לא מאפיל על ה"ילדים" שלו וברור לכולם מי כוכבי הערב הזה. אחרי שני שירים אסף שואל את עוזי אם יש מצב שהגיטרה שלו לא מכוונת כל כך, ושניהם מתפנים לכוון את הגיטרות לכמה רגעים. השיר הבא שהם מנגנים הוא דווקא בעברית ושמו "עיניים חומות". שיר מקסים בהחלט, שסוחט ממני עוד חיוך רחב.

מוזר, אבל דווקא בחלק ב' של הערב, כאשר הצמד החיפאי המגניב 3421 עולים לבמה לשיתוף פעולה עם לפט, אסף משתחרר פתאום. הוא קופץ, מסתובב במקום, ונראה לי שאפילו עושה קצת פריסטייל עם הגיטרה. כנראה שהעובדה שהוא כבר לא מרכז העניינים על הבמה, מרגיעה אותו מעט.

לסיכום - האלבום כבר עבר לסלולרי ומתנגן ללא הפסקה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות לעוד הרבה הופעות, כדי שגם אתם שפיספסתם את החוויה הזאת, תזכו לראות אותם.

המייספייס של לפט

מופע התופים המטומטם

(אוזן בר 3/11/10)

זה התחיל בשקט. איתמר ("הילד") לוי יושב עם הגב אל הקהל הרב שבא למקום. זה המשיך בבום רועם ויחיד, ואז בעוד בום ועוד אחד אחריו. וכל מכה על התוף חזקה ומהדהדת בחלל הקטן של האוזןבר. האנשים עומדים. חלקם משתאים וחלקם (בעיקר חלקן) סותמים את האוזניים. באותו רגע חשבתי שיש מצב שאצא מהמופע הזה חירשת זמנית אם לא תמידית, אבל בכל זאת העזתי והתקרבתי למקום האהוב עלי. נעמדתי ליד מספר אנשים שהתחילו לרקוד עם המקצב הבסיסי והסוחף, ונתתי לעצמי להיסחף איתם לפרקים.

איתמר נשאר עם הגב אל הקהל לאורך כל ההופעה, וגם הנגנים שמצטרפים אליו עומדים רוב הזמן עם הגב אלינו. לא ברור אם מתוך תיאום או שזה סתם נראה להם מגניב. האורח הראשון – רוסלן גרוס (קרוזנשטרן ופרוחוד) עולה עם אבוב ובקטע הראשון הוא מצפצף וחורק בזמן שאיתמר דופק בתופים בחוזקה. יחד הם יוצרים רעש לא אזין במיוחד, אבל כשאחר כך רוסלן עובר לבס, שניהם יחד נותנים קטע חזק מאד ומרשים ביותר. האורח השני – ישי ברגר – עולה עם הגיטרה ובשלב הזה כבר באמת שלא יכולתי לשלוט בעצמי ולא הפסקתי לרקוד ולקפוץ עם המוזיקה. איתמר, מיוזע, סוער, פרוע. עם התלתלים הפזוריפם מזכיר לעתים אריה צעיר ששש אלי קרב, לא מפסיק להרביץ לתופים ואפילו שובר מקל אחד או שניים בתהליך.

ואז פתאום הוא בועט בבייס, מעיף את הכסא הצידה ופשוט יורד מהבמה. כולנו בקהל בטוחים שמדובר בתרגיל ההדרן הקבוע, ועושים רעש כדי שיחזור. לאחר כדקה איתמר חוזר ומתנצל – אני פשוט כבר לא יכול להרגיש את הגוף שלי יותר – ויורד מהבמה להתחבק עם כולם. הוא רטוב לגמרי ובקושי נושם, אבל זה לא מונע מאתנו לחבק וללחוץ את היד בתודה על החוויה החד-פעמית המדהימה הזאת.

תודה ילד!

ימים שחורים

אולי בגלל המצב המדיני המפחיד. אולי זה המצב הכלכלי הרעוע. אולי זה בכלל הפערים החברתיים שגדלים כל הזמן. מה שלא תהיה הסיבה – מוזיקת הרחוב המקורית – ההיפ-הופ – חזרה לחיים, והסצינה בוערת ושוצפת במקום הנכון שלה לטעמי. בשוליים.

בשנות התשעים קצב ההיפ-הופ הישראלי החל לחדור אט אט למיינסטרים בארץ. להקות כמו שב"ק ס' והדג נחש הפכו להיות שמות שגורים ואהובים על ידי כולם, לצד ראפרים כמו סאבלימינל והצל. אבל, כמו כל דבר טוב, גם זה הפך למפלצת, ובמהלך העשור הקודם ההיפ-הופ כבר לא היה למבוגרים יותר. שיתופי פעולה מסחריים עם מוצרים לילדים או עם זמרים מזרחיים בשנקל היו בכל מקום. כל מיני הרכבי היפ הופ קיקיוניים של צעירים לא ממש מוכשרים, הגיעו למצעדי הפזמונים של הרדיו, וביישו כל כך את המוזיקה הזאת, עד שהזרם הזה דעך ונראה שכמעט נעלם מהסקאלה. לתחנות הרדיו והטלויזיה כנראה קצת נמאס מהעומס הזה.

הדג נחש המשיכו לעשות מוזיקה לאורך כל הזמן, שב"ק הוציאו אלבום איחוד לא מזמן, אבל הם נותרו היחידים בשטח. סאבלימינל גידל צבא קטן של מקררים בטרנינגים שחשבו שהם חיים במיאמי ושכחו שהם חיים (במקרה הטוב) בשיכון דן אצל ההורים, וכך בעצם נראה ההיפ הופ שלנו.

בשוליים היו כל הזמן הרכבים כמו הפי.אר טרופרז שכבר התפרקו לגורמים, טאבו פלוס ואחרים שלא הצליחו לפרוץ את מעגל האוהדים והחברים הקרובים, ולא ממש מילאו במות בארץ, אבל הם לא התייאשו, והנה עכשיו - בשנתיים האחרונות - נראה שהמצב השתנה. גם אם אתם לא ממש בקיאים ברזי ההסצינה, את קוואמי, אקסום ואת כהן את מושון אתם בטוח מכירים. קוואמי עושה את ההיפ-הופ שלו קצת אחרת משאר הראפרים בארץ, אבל עדיין הבסיס שלו נמצא שם. כהן את מושון ואקסום שהצליחו להיכנס לפלייליסטים השונים עם הביט המקפיץ שלהם.

חוץ מהם יש לנו הרכבים מצוינים כמו פרודוקס ותכל'ס שיצאו לאחרונה עם אלבומי בכורה, 51% שהוציאו לא מזמן אלבום שני, ועמק הפטיפון הצעירים שכובשים בשקט את הבמות, לצד אמ.סיז כמו קוטג' שנמצא בשטח כבר שנים והוציא אלבום בכורה לפני כשנה, פלד ואורטגה שהתחילו כצמד ועכשיו מופיעים לבד, אמ.סי קלין שעושה ראפ קשוח בעברית וברוסית ואפילו נתי חסיד מקול הקמפוס.

אני לא טוענת לכתר המומחיות, אז את הויכוחים לגבי פלואו, ביטים וליריקה אני אשאיר לפורום של תפוז ודומיו,אבל אם אתם צריכים סקירה קטנה של מה שקורה, אפשר לראות כאן בקליפ החדש של פלד "תן להם בראש" שצולם על ידי בן פלחוב המוכשר בוואן שאט.

זה לא קורה בקיסריה, ולרוב לא בלבונטין שבע, אבל זה קורה בברזילי ( ז"ל), בלימהלימה, בסאבליים וכמובן בחו"ל (חוץ לתל אביב). הופעות מלאות באנשים שמחים, מחייכים, שנמצאים גם בקהל וגם על הבמה. הם לאו דווקא לבושים כמו ראפרים מחו"ל, אלא שומרים על העצמיות שלהם, אבל מאוחדים בדבר אחד – הרצון לחגוג את הסצינה הפורחת והיפה הזאת.

וידויים מהשורה הראשונה

פוסט מתמשך של חוויות מהופעות בהן הייתי וחוויתי את המקום האהוב עלי

מאז ומתמיד המקום האהוב עלי בהופעות היה השורה הראשונה. הכי קרוב שאפשר. להרגיש את הלהקה מנגנת מעלי/מולי בצורה החזקה והאישית ביותר. לפעמים זה היה בגלל שלא היה קהל, והיה צורך שלנו המעטים להראות אהבה לאמנים, כדי שלא ירגישו רע. תמיד זה כדי להרגיש את הכל הכי קרוב והכי חזק שאפשר. מומחי הסאונד ביניכם יגידו שלרוב שומעים באיכות פחות טובה שם, אבל מה לעשות, כשהסולן פתאום מסתכל עליך וממשיך לשיר, זה מרגש יותר מכל איכות סאונד אפשרית, כי לרגע זה כאילו שהוא שר את השיר בשבילי! לא מדובר בחוויית גרופית מצוייה שרק רוצה שהכוכב התורן ימשך אלי וירצה אותי, או שהגיטריסט הרגיש מימין יביט בי ורק ירצה לכתוב עלי שירים. זה בא ממקום אחר לגמרי. זה בא מתוך הרצון להתחבר למשהו. וברגע שהוא מסתכל לך לתוך עיניים – יש חיבור טוטאלי. למילים, למנגינה, לזמר עצמו וגם לנגנים סביבו. ולכן זה המקום האהוב עלי. למרות החום, הלחות והצפיפות שלעתים יכולה להיות אלימה, השורה הראשונה זה המקום שלי.

בפוסט המתמשך הזה אכתוב קטעים, לא ארוכים, על הופעות שכאלה. הקטעים יכתבו באותו יום, או יום אחרי, כדי לשמר אצלי את הזיכרון הכיפי וכדי לחלוק עם הקוראים את החוויה הפרימלית הזאת שלא כולם חווים. אולי אזכר בכמה מהעבר, אז אל תאשימו אותי. בלוג שלי. חוקים שלי.

צ'רלי הוא הצדק

(הצימר, 15/10/10)

צ'רלי מגירה פועל כבר די הרבה שנים בסצינה, ומעולם לא פרץ את התודעה ממש. גם בקהל האינדי התל אביבי הוא לא מוכר במיוחד. יתכן שזה בשל העובדה שהוא לא מופיע כל הזמן בכל מקום כמו כל כך הרבה אקטים אחרים בעיר. בין אם הוא מופיע עם נערת ההפקר ובין אם הוא מופיע עם המודרן דאנס קלאב שלו. הוא תמיד ישאר אותו דבר. אפילו השירים לא ממש משתנים, אבל החוויה נותרת ראשונית בכל פעם, בעיקר בגלל זאני מכירה את המוזיקה שלו רק מהופעות. אין לי אף שיר על המחשב או בספריית הדיסקים, והאמת היא שאני גם לא ממש רוצה לחפש. משהו בחוויה החד פעמית הזאת טוב לי וחשוב לי.

הפעם ראיתי את צ'רלי מגירה במועדון הקטנטן והדחוס הצימר, שבדרום העיר. המקום תמיד גורם לחוויה של הקהל מול הלהקה להתעצם ולהרגיש הרבה יותר קרובה ואינטנסיבית. עם מגירה זה לא היה שונה, ובמהלך רוב ההופעה זכיתי לראות את אצבעותיו פורטות באמנות על הגיטרה בקלוז אפ עצבני (הא לכם צלמים!), ואת עיניו שלעתים נראות מטורפות כמעט ונמצאות כל כך בתוך המוזיקה שהוא עושה. הסאונד היה טוב, אבל רק לפעמים היה אפשר להבין שברי משפטים (לרוב באנגלית). מגירה שואל את הקהל איזה שירים הם רוצים והקהל מבקש את "הילביליס פרום בית שאן" ואת "אלוויס איז נוט דד". צ'רלי מתנצל ואומר שאי אפשר לעשות את אלוויס כי הם לא הביאו את האפקט המתאים. בכל זאת הוא והלהקה מתחילים לבצע את השיר, אבל מחליטים להפסיק ועוברים לג'אם מאולתר. צ'רלי מזיע נורא אבל מחייך, מיכל קהן המתופפת האגדית מעטרת את סט התופים שלה בתמונה של אלביס ונראית יפהפיה וחסרת גיל כתמיד למרות העבודה הקשה. אחרי שעתיים של מוזיקה אינטנסיבית ומפוצצת אוזניים וחושים הם מכריזים על הפסקה קצרה. בהפסקה רוב הקהל הלך הביתה, ואני ביניהם, אבל לפי מה שסיפרו לי הוא המשיך לנגן שם עוד שעות. הו צ'רלי (ותודה ליובל אראל על היוטיוב המגניב)

תעני משיקים אותה

(אוזןבר, 15/10/10)

תעני אסתר זאת להקה שאני ממש אוהבת. יצא לי לפרגן להם בטור החמוד שלי באתר ערוץ הילדים עם הסינגלים הראשונים שלהם, וכמובן שהגעתי לכמה הופעות שלהם בעבר. לא אשכח הופעה אחת שאליה הבאתי חברה קרובה שהייתה במצב רוח ירוד באותה תקופה. אחרי שלושה שירים בערך החברה התחילה לרקוד ולחייך ולא הפסיקה עד שהסתיימה ההופעה. באותו רגע הבנתי את הכוח של המוזיקה הנעימה שלהם.

גם אתמול באוזן בר הם לא אכזבו. אולי קצת את עצמם בגלל כל מיני בעיות טכניות של כיווני גיטרה. אבל לקהל הרב שהגיע הם לא הצליחו לקלקל. מהצצה על פניהם של האנשים סביבי נראה שכולם מחייכים באושר, כולם קופצים, צוחקים, שרים את המילים. בעיקר כי חברי הלהקה העבירו את התקלות האלה עם חיוך ועם אלתורים של הקלידן שי רוט כולל stairway to heaven שבוצע על ידי הגיטריסט ליאור פרלה בזמן שעוד אורח התחבר. הם ביצעו המון שירים, רובם מתוך האלבום החדש שזה עתה יצא, אבל גם כמה שלא נמצאים שם ומבטיחים שיש ללהקה עוד מה להציע. דיוויד מזרחי, הסולן הכריזמטי והחייכן של הלהקה כל הזמן משנה את טון הקול שלו ואת הפוזה. לפעמים הוא דני סנדרסון, לפעמים הוא אלוויס פרסלי, לפעמים הוא קצת מיק ג'אגר, אבל תמיד הוא מכוון את הגיטרה. מזרחי יורד אל הקהל עם הטמבורין וחוצה אותו. נותן לקהל שבאמצע קצת שואו. כשאורי זליג, המתופף מבצע שיר שלא נמצא באלבום (וחבל) זה מרגש אותי כי אני מכירה אותו אישית. אין מה לעשות. יש לילד הזה גרוב סוחף! בסוף ההופעה גם מזרחי וגם פרלה נמצאים בתוך הקהל הדחוס עם הגיטרות שלהם. נותנים סיום אינטימי אך רועש שישאיר את כולם עם חוויה כיפית ומגניבה שתגרום לכולם לרוץ לקנות את הדיסק, או לפחות להגיע ליותר הופעות שלהם.

רעש באוזניים

אם אתם גרים בת"א או בסביבה, אתם בטוח מכירים את "לכלוך באוזן", ליין ההופעות החודשי מבית היוצר של לאון פלדמן. אם אתם גרים כאן ועוד לא יצא לכם להיות בערב כזה, אז אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להתחיל.

(גילוי נאות: בין שאר עיסוקיו, לאון הוא גם החבר שלי)

במשך כמעט שנתיים, עורך ומפיק לאון פלדמן בכל חודש את סדרת הערבים המצוינת הזאת. לכל ערב יש קונספט מיוחד משלו, כאשר לצד שמות מוכרים יותר, דואג לאון להצמיד שמות פחות מוכרים אבל טובים לא פחות, שכדאי (מאד) להכיר. בצורה כזאת ההקהל שמגיע מצליח להיחשף לאמנים שלדעתי הוא לא היה נחשף אליהם אחרת. בזכות הערבים האלה יצא לי להכיר הרכביםמעניינים כמו Left, אבירי השולחן העגול, את N.O.D ועוד אחרים שהשאירו את חותמם עלי ועל עוד רבים.

בשישי הבא יתקיים ערב מס' 19 בסדרה, והוא יהיה כולו על טהרת הפּאנק וההארדקור. בגלל שאי אפשר לעשות ערב בלי שם ראוי, לערב הזה קוראים בפשטות מתוחכמת: חארדקור.

במהל הערב הזה יופיעו מספר להקות שאני ממש אוהבת כמו M.E.S.S (מתי עוד אלבום?) בהנהגת תמר (קוקי) אריאל המצויינת שיעשו הרבה בלגן באוזןבר והרבה רעש באוזניים הפרטיות שלכם. אמ.סי קלין יגיע עם די'גיי מאש, והם יתנו לנו קצת הארדקור ראפ בעברית ורוסית. גולת הכותרת: המידנייט פיקוקס! יגיעו בהרכב החדש ויסגרו את הערב עם הופעה מלאה שבהחלט שווה להישאר בשבילה עד הסוף.

לערב יגיעו גם כמה הרכבים שכבר יצא לי לשמוע ולהכיר בתוכניות הרדיו "הקצה" ו"נפוליאון", אבל עוד לא הזדמן לי לראות בהופעה כמו: Friday night sissy fight, הבקליינרס ו-Not on tour. מלבד כל אלה, יופיעו שלוש להקות שמעולם לא שמעתי מלבד בדיקת המייספייס שלהם אחרי שראיתי אותם בליינאפ: מונדו גקו, מחלקת חניקות שוטרים וסקביאס. מי יודע, אולי זאת תהיה תחילתה של ידידות מופלאה ומחרישת אוזניים?

אז חדדו את המוהאק והבריקו את המגפיים, כי ה-27 באוגוסט הולך להיות ערב רועש במיוחד באוזןבר. לינק לאירוע בפייסבוק: http://www.facebook.com/event.php?eid=115302295187767