מעל כולם

(אוזןבר,17.6.11)

יש לי פינה חמה בלב בשביל צביקה פורס: הוא התגלה לאוזני לראשונה בתוכנית "מוזיקה בפנים", עם לאון פלדמן, ששודרה ברדיו תל אביב כשהוא עוד היה רדיו טוב. הוא התארח עם מספר שירים מקסימים שכבר אז ידעתי להעריך כמשהו מיוחד. כשנה מאוחר יותר אותו לאון פלדמן הקדיש לי שיר - Seven, בתוכניתו "נפוליאון" ובעוד כמה מקומות, מה שהיה פחות או יותר הטריגר לחזרה שלנו לזוגיות הנוכחית והפורחת.

צביקה פורס הוא האלטר-אגו ושם הבמה של צביקה לורבר, צעיר בן 25, כותב, שר ומנגן על קלידים (אבל לא רק) עוד מהתיכון. יצא לי לראות את צביקה לבדו, או בהרכב מלא, ובכל פעם הוקסמתי מחדש. בעוד שיהוא ירון למשל, מרגש ונוגע בעיני יותר כשהוא לבדו, ונראה בומבסטי ומעט מטורף כשהוא עם להקה, אצל צביקה זה לא ממש משנה. הלהקה היא תבלין שמוסיף הרבה למנה שהיא מושלמת מלכתחילה.

בגלל כל מה שכתבתי לעיל, החלטתי להתייצב ביום שישי, עם עוד כמה עשרות אנשים, באוזןבר. מה עוד יש לעשות בצהריים קיציים כאלה. לישון? לא אני. לא כשיש הופעות כאלה בעיר.

את תחילת ההופעה צביקה פתח לבד עם השיר "Sounds better" על הקלידים. במהלך השיר, חברי הלהקה טיפסו על הבמה והצטרפו לנגינה בזה אחר זה. ההצטרפות ההדרגתית הזאת הוסיפה להתפתחות השיר, עד לסיום האחיד והדרמטי של כולם, שהשאיר אותי מעט פעורת פה ומוחאת כפיים בהתלהבות.

צביקה מציג את השירים ואת הנגנים: דניאל רוט ואודי רז (הפשרות), סתיו בן שחר (חיה מילר וקרימינל פרוג'קט), טל קוהן (חבורת אטומיק וקרימינל פרוג'קט), הילה שרביט ואלון רם, שעולים ויורדים לפי הצורך בהם בשיר. לעתים הוא לבדו, לעתים הוא רק שר ולא מנגן כלל. בשיר אחד הוא אף מתנסה בגיטרה. בכל שיר הוא והלהקה משדרים קסם, יופי ומלנכוליה שעודדה אותי מאד באותם צהריים.

דניאל, הגיטריסט והמנצח של התזמורת הזאת, הנהיג את הנגנים בצורה נפלאה. הכל מאורגן ומדויק, למרות החסר בנגן אחד, החצוצרן. לנו, הצופים שלא שומעים ורואים את הלהקה בכל יום, הדבר לא הפריע, ואני רוצה לקוות שגם ללהקה זה לא היה נורא כל כך.

לפי תגובות הקהל, היו שני שיאים בהופעה – גרסת הכיסוי לשירה של קיילי מינו "Confide in me", שזכה למחיאות כפיים והתלהבות של הקהל כבר בתחילתו, והעלייה של צביקה מחדש עם ביצוע לשיר "Seven" שהפך לאחרונה ללהיט (כן, ההוא מתחילת הפוסט).
השיר האחרון בהופעה, שלו אין עדיין שם, היה לדעתי השיא האמיתי. צביקה ביצע שיר חדש, ללא שם עדיין, שהיה לטעמי שיא של רגש ויופי שקט שהזכירו לי את ההיכרות הראשונית שלי עם המוזיקה שלו. שיר אהבה נוגע ללב, שבהחלט גורם לי לקנא קצת במושא אהבתו של האמן היפהפה הזה.

לבאנדקאמפ של צביקה פורס

ההופעה הבאה של צביקה פורס תתקיים באוזןבר ב-24.6 כחלק מלכלוך באוזן הקרוב.

אבנים טובות

לפני מספר שבועות הגיע לבתינו ארגז מלא דיסקים. הארגז נועד במקור לזריקה, אבל החלטתי בכל זאת לעבור עליו לפני זה.אלבומים וסינגלים, ישראלים ולועזיים שאת רובם לא הכרתי וכנראה שאם הארגז לא היה נוחת בסלון, גם לא הייתי מכירה לעולם.

התחלתי לעבור על הארגז הזה בתחילה רק כדי למיין אותו. להפריד בין הסינגלים לאלבומים ולאי.פי, אך תוך כדי המיון עיני צדה מספר עטיפות יפות ומעניינות שגרמו לי להתעניין בתוכן האלבום עצמו. כיוון שאת הישראלים הכרתי או שכבר נמצאים ברשותי, לא התייחסתי אליהם כל כך, אלא בעיקר ואולי רק לאלבומים הלועזיים. היו שם אלבומי היפ הופ של כל מיני אמנים די שוליים ולא ממש טובים לטעמי, לצד אלבומי אינדי עם ציורים חמודים או בעלי שמות מעניינים כמו "the robot ate me", "I was a cub scout", "The magic numbers" . בלי הרבה מחשבה החלטתי להוציא את אותם אלבומים, בין אם מתוך היכרות שטחית עד עמוקה עם האמן, ובין אם בגלל העטיפה עצמה או שם הלהקה שנשמע לי נחמד. החלטתי להאזין להם בהזדמנות הראשונה.

חלקכם אולי יתהו איך זה שאני לא מכירה את הלהקות האלה. ובכן - אני אמנם מאזינה ל"הקצה" של קוואמי מדי פעם, עוברת על בלוגי מוזיקה שונים (בעיקר ישראלים), אבל עדיין.. יש דברים שלא נכנסו מספיק עמוק למוח כדי להשאר שם.

כיוון שלאהוב אמן זה מבחינתי מחויבות ארוכת טווח, החלטתי קודם לחפש את שמות האמנים במקום המקובל הרשת – גוגל. לבדוק מה הסיפור שלהם ואיך נשמעים שירים שלהם (תודה לך יוטיוב). לשמחתי גיליתי כמה אבנים טובות. למשל The Others שהלהיבו אותי מאד, או Teenagers in Tokyo ו - I am Kloot שמצאו חן בעיני תוך שני שירים.

הדבר גרם לי לחשוב על הדרכים בהן אנו שומעים על מוזיקה חדשה בימינו. הרי הרדיו והטלוויזיה כבר אינם מקורות טובים במיוחד לשם כך. כמובן שישנן תחנות שכן מחדשות, אך הן אזוטריות מדי במדינה, ולא כל אחד נחשף אליהן (בעיקר תחנות הסטודנטים למיניהן, ובראשן קול הקמפוס המצויינת). כדי למצוא מוזיקה חדשה באינטרנט אפשר לחפש מוזיקה לפי ז'אנר או מקום מגורים במייספייס או בלאסט.אף אם, לזרוק מילת מפתח בסולסיק ולקבל רשימת אינסופית של שירים חדשים ואפשר ללכת לאיזה בלוג היפסטרי אמריקאי ופשוט ללחוץ פליי על כל ההמלצות שלהם.

איכשהו דווקא הדרך האחרונה היא הנפוצה לאחרונה אצל רוב האנשים, לפחות כך זה נראה. כשביקשתי המלצות לשירים עם קצב מסוים לא קיבלתי אפילו אחת שהפתיעה אותי. חלקן בכלל לא התאימו למה שחיפשתי מבחינת המוזיקה עצמה, אלא רק מבחינת הז'אנר שאליו השיר משתייך. כנראה שלאף אחד אין באמת כוח לחפש כבר מחוץ למוכר ולנוח. ימי החפירה במייספייס ובסולסיק כבר לא ממש חזקים כמו פעם. נראה שאנחנו מחכים שהמוזיקה תגיע לאוזן שלנו באופן סביל. שמישהו כמו גיאחה יכתוב על זה. שחבר טוב יציק לנו על זה. שיחצ"ן ישלחו לנו לינק של זה. אפילו אני הפכתי עצלנית במובן מסוים. אם פעם הייתי הולכת לכמה שיותר הופעות של אמנים שאני לא מכירה רק כדי לשמוע משהו אחר, הרי שעכשיו אני מסתפקת בהמונים שאני כבר מכירה.

לכן החפירה בארגז הזה שמחה אותי כל כך. הרגשתי שהנה יש לי אפשרות לגלות משהו אחר, ואכן גיליתי. ולא רק אחד אלא לפחות עשרה!

עכשיו תורכם. יש לכם משהו טוב להמליץ לי עליו? או שאולי יש לכם רעיונות מעניינים איך לגלות מוזיקה חדשה שלא הכרתם בעבר?

השיר ששינה

איכשהו בין כל ההיפהופ, ההארדקור והמוזיקה הבועטת שאני אוהבת, נדחפים להם לפעמים שירים שקטים ונעימים. חלקם אפילו (לא עלינו) שירי גלגל"צ קלאסיים. לא בגלל חיבה מיוחדת לזמרים שמבצעים אותם, יותר בגלל חיבור למילים שלעתים גם אם יבואו מאמנים שאני לא אוהבת בשום צורה, עדיין יהדהדו אצלי ויצרו אצלי את התגובה הצפויה. שיר אחד כזה הוא "מבול" של קרן פלס (כן, כן), שיר נוסף, זה שעליו באתי לכתוב כאן הוא "תגידי לו" של אוהד חיטמן.

אוהד חיטמן הוא יוצר חמוד, נחמד, מתוק.. בקיצור – לא ממש מעניין, אבל בהחלט נעים לאוזן. כמו שבטח קרה ללא מעט מכם – שיר אחד שלו הגיע בדיוק בזמן המתאים כדי לגרום לי לעשות משהו שבסופו של דבר שינה לי את החיים. לטובה.
כבר בפעם הראשונה שהשיר ניגן ברדיו שמעתי את המסר בקול רם וצלול – "תגידי לו שזה נגמר".
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים רצינית, אך לא בריאה לשני הצדדים, שגרמה לי לבטל את עצמי והפכה אותי לאדם עצור מאד בבית, אבל חופשי מדי בחוץ. באותו שלב בחיי הרגשתי שאני כל עולמו של הבחור ושאם בטעות אעז לעשות משהו, כמו להיפרד, הוא ישבר ויאבד את שפיותו. מצד שני, הייתה אוירה רעה של אלימות בבית. כשהייתי מפנקת את עצמי בסט לבנים או בדיסק שאני אוהבת, מיהרתי להחביא אותם במגרה, בכדי שלא יבקר אותי על בזבזנותי המטורפת (שנינו היינו סטודנטים. אני עבדתי. הוא לא). כשהייתי רוצה לצאת עם חברים לעבודה ומבקשת שיצטרף, היה מוותר על ההזמנה ונשאר בבית ללמוד ולשתות עד שנרדם. הוא ידע שאני לא מוכנה שיהיו סמים בבית בגלל עקרון אישי וגם בגלל סוג העבודה שלי, והוא בכל זאת הגניב כמה ג'וינטים. בתמורה הרביתי לצאת עם אותם חברים, לשתות איתם ולאבד את עצמי לדעת. כל זה רק בכדי להשתחרר מההרגשה של הפחד וה"תקיעות" שהרגשתי.

ואז הגיע אותו צהריים שבו השיר הזה נוגן.. "תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך"... נכון, אני לא מלאך. אבל גם הוא לא. והגיע הזמן ללכת. אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
כמה ימים לאחר ששמעתי את השיר, גיליתי שלמישהו מהעבודה שלי יש קראש עלי. הוא היה נאה מאד, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא עבד במשרה חלקית. הוא לא ידע שיש לי חבר, והציע לי להיפגש לקפה אחרי המשמרת. החלטתי להסכים ובאותה פגישה הוא סיפר לי שהוא לא ישן וכי הוא חושב עלי כל הזמן. הוא החזיק לי את היד, הסתכל לי בעיניים וכבש אותי באותו רגע. אמרתי לו שזה מאד מחמיא לי, אבל שיש לי חבר. שאני רוצה להיפרד מהחבר, אבל מפחדת. הוא אמר לי שאעשה מה שטוב לי, כי זה מה שחשוב בחיים. אחרי אותה פגישה ריחפתי לי הביתה עם המשפט "את לא עוזבת בגללו. זה בגללך, תגידי לו". וכך, עם המילים האלה שמתנגנות בראש נחתתי בבית לשאלת החבר: מה את רוצה לצהריים? ואני פשוט פלטתי – אני רוצה להיפרד. הוא היה בהלם כמובן, אבל לאחר שההלם חלף הוא הבין שזהו. סוף סוף אחד מאתנו אמר את מה שצריך היה להיאמר כבר לפני מספר חודשים. הוא עוד ניסה לרדוף אחרי כמובן, עם פרחים ויחס שלא קיבלתי מעולם בזמן הזוגיות שלנו, אבל זה כבר לא עזר. הלב שלי החליט.


מאז אותה פרידה החלטתי שזהו. אני הכי חשובה. ובכל פעם שאני מרגישה שאני מוותרת על עצמי, אני עוצרת לרגע, ומתקנת. כי הכי חשוב בסופו של דבר זה להקשיב לעצמי... "תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא"

שישאר לתמיד

Left - השקת אלבום הבכורה (אוזןבר 13/11/10)

לפט לא מופיעים הרבה, וחבל. בעיקר בשביל מי שלא היה אתמול בהשקה של אלבום הבכורה שלהם "Here for now" באוזןבר בת"א.
כבר כשהגענו, השתרך לו תור ארוך מאד של אנשים במדרגות, ובאותו רגע הבנתי שאני כנראה כבר לא היחידה שמכירה ואוהבת את הצמד הזה. כאילו שזה לא היה מספיק, כשההופעה החלה היה קשה ביותר לפלס את דרכי בתוך הקהל ההומה והמתרגש לעבר השורה הראשונה. אבל בסוף הצלחתי ונחתתי ממש מתחת לאסף נחום-ליזרוביץ הסולן, שהתרגש מאד מכל העניין. גל שילוח, המתופף דווקא נראה די רגוע, אבל זה בעצם חלק מהקסם שלהם. ההפכים המוחלטים שמשלימים זה את זה בצורה מוזיקלית ונהדרת.

ואז הם התחילו לנגן. אסף בקולו הגבוה (יותר מאשר באלבום, שזה קצת חשוד בעיני), וגל שצועק ומוסיף בקולות הרקע שלו. גל לא מפסיק לעבוד קשה על התופים. הוא מתפרע, מזיע, מדי פעם נעמד כי כמה אפשר לשבת על הכיסא הקטן והמגביל הזה.. לעומתו אסף עומד מתוח במקומו, אבל האנרגיה שיוצאת מהקול שלו מצליחה לפצות על חוסר האנרגיה שניכר בגוף.
לפני ביצוע השיר "Waiting on the sun" הם נזכרים כי שכחו את הטמבורין בחדר האמנים, אז אסף מבקש מאיזו צעירה יפה והיא מגיעה מיד עם הכלי החסר. אסף שוב נראה לחוץ ביותר, ואני רק מחכה שירגע כבר כי הוא עושה עבודה כזאת טובה, וממלא כל כך הרבה אנשים בגאווה (וכן, אני מדברת על בני המשפחה שעמדו לשמאלי ובאו לעודד ולצלם את הצמד).
ואם כבר גאווה, עוזי פיינרמן, מפיק האלבום, עולה לשתף פעולה עם הצמד לארבעה שירים שלהם. כאן כבר רואים את ההבדל בין הניסיון הבימתי של עוזי לחוסר הניסיון של אסף. למרות זאת עוזי לא מאפיל על ה"ילדים" שלו וברור לכולם מי כוכבי הערב הזה. אחרי שני שירים אסף שואל את עוזי אם יש מצב שהגיטרה שלו לא מכוונת כל כך, ושניהם מתפנים לכוון את הגיטרות לכמה רגעים. השיר הבא שהם מנגנים הוא דווקא בעברית ושמו "עיניים חומות". שיר מקסים בהחלט, שסוחט ממני עוד חיוך רחב.

מוזר, אבל דווקא בחלק ב' של הערב, כאשר הצמד החיפאי המגניב 3421 עולים לבמה לשיתוף פעולה עם לפט, אסף משתחרר פתאום. הוא קופץ, מסתובב במקום, ונראה לי שאפילו עושה קצת פריסטייל עם הגיטרה. כנראה שהעובדה שהוא כבר לא מרכז העניינים על הבמה, מרגיעה אותו מעט.

לסיכום - האלבום כבר עבר לסלולרי ומתנגן ללא הפסקה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות לעוד הרבה הופעות, כדי שגם אתם שפיספסתם את החוויה הזאת, תזכו לראות אותם.

המייספייס של לפט

מופע התופים המטומטם

(אוזן בר 3/11/10)

זה התחיל בשקט. איתמר ("הילד") לוי יושב עם הגב אל הקהל הרב שבא למקום. זה המשיך בבום רועם ויחיד, ואז בעוד בום ועוד אחד אחריו. וכל מכה על התוף חזקה ומהדהדת בחלל הקטן של האוזןבר. האנשים עומדים. חלקם משתאים וחלקם (בעיקר חלקן) סותמים את האוזניים. באותו רגע חשבתי שיש מצב שאצא מהמופע הזה חירשת זמנית אם לא תמידית, אבל בכל זאת העזתי והתקרבתי למקום האהוב עלי. נעמדתי ליד מספר אנשים שהתחילו לרקוד עם המקצב הבסיסי והסוחף, ונתתי לעצמי להיסחף איתם לפרקים.

איתמר נשאר עם הגב אל הקהל לאורך כל ההופעה, וגם הנגנים שמצטרפים אליו עומדים רוב הזמן עם הגב אלינו. לא ברור אם מתוך תיאום או שזה סתם נראה להם מגניב. האורח הראשון – רוסלן גרוס (קרוזנשטרן ופרוחוד) עולה עם אבוב ובקטע הראשון הוא מצפצף וחורק בזמן שאיתמר דופק בתופים בחוזקה. יחד הם יוצרים רעש לא אזין במיוחד, אבל כשאחר כך רוסלן עובר לבס, שניהם יחד נותנים קטע חזק מאד ומרשים ביותר. האורח השני – ישי ברגר – עולה עם הגיטרה ובשלב הזה כבר באמת שלא יכולתי לשלוט בעצמי ולא הפסקתי לרקוד ולקפוץ עם המוזיקה. איתמר, מיוזע, סוער, פרוע. עם התלתלים הפזוריפם מזכיר לעתים אריה צעיר ששש אלי קרב, לא מפסיק להרביץ לתופים ואפילו שובר מקל אחד או שניים בתהליך.

ואז פתאום הוא בועט בבייס, מעיף את הכסא הצידה ופשוט יורד מהבמה. כולנו בקהל בטוחים שמדובר בתרגיל ההדרן הקבוע, ועושים רעש כדי שיחזור. לאחר כדקה איתמר חוזר ומתנצל – אני פשוט כבר לא יכול להרגיש את הגוף שלי יותר – ויורד מהבמה להתחבק עם כולם. הוא רטוב לגמרי ובקושי נושם, אבל זה לא מונע מאתנו לחבק וללחוץ את היד בתודה על החוויה החד-פעמית המדהימה הזאת.

תודה ילד!

ימים שחורים

אולי בגלל המצב המדיני המפחיד. אולי זה המצב הכלכלי הרעוע. אולי זה בכלל הפערים החברתיים שגדלים כל הזמן. מה שלא תהיה הסיבה – מוזיקת הרחוב המקורית – ההיפ-הופ – חזרה לחיים, והסצינה בוערת ושוצפת במקום הנכון שלה לטעמי. בשוליים.

בשנות התשעים קצב ההיפ-הופ הישראלי החל לחדור אט אט למיינסטרים בארץ. להקות כמו שב"ק ס' והדג נחש הפכו להיות שמות שגורים ואהובים על ידי כולם, לצד ראפרים כמו סאבלימינל והצל. אבל, כמו כל דבר טוב, גם זה הפך למפלצת, ובמהלך העשור הקודם ההיפ-הופ כבר לא היה למבוגרים יותר. שיתופי פעולה מסחריים עם מוצרים לילדים או עם זמרים מזרחיים בשנקל היו בכל מקום. כל מיני הרכבי היפ הופ קיקיוניים של צעירים לא ממש מוכשרים, הגיעו למצעדי הפזמונים של הרדיו, וביישו כל כך את המוזיקה הזאת, עד שהזרם הזה דעך ונראה שכמעט נעלם מהסקאלה. לתחנות הרדיו והטלויזיה כנראה קצת נמאס מהעומס הזה.

הדג נחש המשיכו לעשות מוזיקה לאורך כל הזמן, שב"ק הוציאו אלבום איחוד לא מזמן, אבל הם נותרו היחידים בשטח. סאבלימינל גידל צבא קטן של מקררים בטרנינגים שחשבו שהם חיים במיאמי ושכחו שהם חיים (במקרה הטוב) בשיכון דן אצל ההורים, וכך בעצם נראה ההיפ הופ שלנו.

בשוליים היו כל הזמן הרכבים כמו הפי.אר טרופרז שכבר התפרקו לגורמים, טאבו פלוס ואחרים שלא הצליחו לפרוץ את מעגל האוהדים והחברים הקרובים, ולא ממש מילאו במות בארץ, אבל הם לא התייאשו, והנה עכשיו - בשנתיים האחרונות - נראה שהמצב השתנה. גם אם אתם לא ממש בקיאים ברזי ההסצינה, את קוואמי, אקסום ואת כהן את מושון אתם בטוח מכירים. קוואמי עושה את ההיפ-הופ שלו קצת אחרת משאר הראפרים בארץ, אבל עדיין הבסיס שלו נמצא שם. כהן את מושון ואקסום שהצליחו להיכנס לפלייליסטים השונים עם הביט המקפיץ שלהם.

חוץ מהם יש לנו הרכבים מצוינים כמו פרודוקס ותכל'ס שיצאו לאחרונה עם אלבומי בכורה, 51% שהוציאו לא מזמן אלבום שני, ועמק הפטיפון הצעירים שכובשים בשקט את הבמות, לצד אמ.סיז כמו קוטג' שנמצא בשטח כבר שנים והוציא אלבום בכורה לפני כשנה, פלד ואורטגה שהתחילו כצמד ועכשיו מופיעים לבד, אמ.סי קלין שעושה ראפ קשוח בעברית וברוסית ואפילו נתי חסיד מקול הקמפוס.

אני לא טוענת לכתר המומחיות, אז את הויכוחים לגבי פלואו, ביטים וליריקה אני אשאיר לפורום של תפוז ודומיו,אבל אם אתם צריכים סקירה קטנה של מה שקורה, אפשר לראות כאן בקליפ החדש של פלד "תן להם בראש" שצולם על ידי בן פלחוב המוכשר בוואן שאט.

זה לא קורה בקיסריה, ולרוב לא בלבונטין שבע, אבל זה קורה בברזילי ( ז"ל), בלימהלימה, בסאבליים וכמובן בחו"ל (חוץ לתל אביב). הופעות מלאות באנשים שמחים, מחייכים, שנמצאים גם בקהל וגם על הבמה. הם לאו דווקא לבושים כמו ראפרים מחו"ל, אלא שומרים על העצמיות שלהם, אבל מאוחדים בדבר אחד – הרצון לחגוג את הסצינה הפורחת והיפה הזאת.

וידויים מהשורה הראשונה

פוסט מתמשך של חוויות מהופעות בהן הייתי וחוויתי את המקום האהוב עלי

מאז ומתמיד המקום האהוב עלי בהופעות היה השורה הראשונה. הכי קרוב שאפשר. להרגיש את הלהקה מנגנת מעלי/מולי בצורה החזקה והאישית ביותר. לפעמים זה היה בגלל שלא היה קהל, והיה צורך שלנו המעטים להראות אהבה לאמנים, כדי שלא ירגישו רע. תמיד זה כדי להרגיש את הכל הכי קרוב והכי חזק שאפשר. מומחי הסאונד ביניכם יגידו שלרוב שומעים באיכות פחות טובה שם, אבל מה לעשות, כשהסולן פתאום מסתכל עליך וממשיך לשיר, זה מרגש יותר מכל איכות סאונד אפשרית, כי לרגע זה כאילו שהוא שר את השיר בשבילי! לא מדובר בחוויית גרופית מצוייה שרק רוצה שהכוכב התורן ימשך אלי וירצה אותי, או שהגיטריסט הרגיש מימין יביט בי ורק ירצה לכתוב עלי שירים. זה בא ממקום אחר לגמרי. זה בא מתוך הרצון להתחבר למשהו. וברגע שהוא מסתכל לך לתוך עיניים – יש חיבור טוטאלי. למילים, למנגינה, לזמר עצמו וגם לנגנים סביבו. ולכן זה המקום האהוב עלי. למרות החום, הלחות והצפיפות שלעתים יכולה להיות אלימה, השורה הראשונה זה המקום שלי.

בפוסט המתמשך הזה אכתוב קטעים, לא ארוכים, על הופעות שכאלה. הקטעים יכתבו באותו יום, או יום אחרי, כדי לשמר אצלי את הזיכרון הכיפי וכדי לחלוק עם הקוראים את החוויה הפרימלית הזאת שלא כולם חווים. אולי אזכר בכמה מהעבר, אז אל תאשימו אותי. בלוג שלי. חוקים שלי.

צ'רלי הוא הצדק

(הצימר, 15/10/10)

צ'רלי מגירה פועל כבר די הרבה שנים בסצינה, ומעולם לא פרץ את התודעה ממש. גם בקהל האינדי התל אביבי הוא לא מוכר במיוחד. יתכן שזה בשל העובדה שהוא לא מופיע כל הזמן בכל מקום כמו כל כך הרבה אקטים אחרים בעיר. בין אם הוא מופיע עם נערת ההפקר ובין אם הוא מופיע עם המודרן דאנס קלאב שלו. הוא תמיד ישאר אותו דבר. אפילו השירים לא ממש משתנים, אבל החוויה נותרת ראשונית בכל פעם, בעיקר בגלל זאני מכירה את המוזיקה שלו רק מהופעות. אין לי אף שיר על המחשב או בספריית הדיסקים, והאמת היא שאני גם לא ממש רוצה לחפש. משהו בחוויה החד פעמית הזאת טוב לי וחשוב לי.

הפעם ראיתי את צ'רלי מגירה במועדון הקטנטן והדחוס הצימר, שבדרום העיר. המקום תמיד גורם לחוויה של הקהל מול הלהקה להתעצם ולהרגיש הרבה יותר קרובה ואינטנסיבית. עם מגירה זה לא היה שונה, ובמהלך רוב ההופעה זכיתי לראות את אצבעותיו פורטות באמנות על הגיטרה בקלוז אפ עצבני (הא לכם צלמים!), ואת עיניו שלעתים נראות מטורפות כמעט ונמצאות כל כך בתוך המוזיקה שהוא עושה. הסאונד היה טוב, אבל רק לפעמים היה אפשר להבין שברי משפטים (לרוב באנגלית). מגירה שואל את הקהל איזה שירים הם רוצים והקהל מבקש את "הילביליס פרום בית שאן" ואת "אלוויס איז נוט דד". צ'רלי מתנצל ואומר שאי אפשר לעשות את אלוויס כי הם לא הביאו את האפקט המתאים. בכל זאת הוא והלהקה מתחילים לבצע את השיר, אבל מחליטים להפסיק ועוברים לג'אם מאולתר. צ'רלי מזיע נורא אבל מחייך, מיכל קהן המתופפת האגדית מעטרת את סט התופים שלה בתמונה של אלביס ונראית יפהפיה וחסרת גיל כתמיד למרות העבודה הקשה. אחרי שעתיים של מוזיקה אינטנסיבית ומפוצצת אוזניים וחושים הם מכריזים על הפסקה קצרה. בהפסקה רוב הקהל הלך הביתה, ואני ביניהם, אבל לפי מה שסיפרו לי הוא המשיך לנגן שם עוד שעות. הו צ'רלי (ותודה ליובל אראל על היוטיוב המגניב)

תעני משיקים אותה

(אוזןבר, 15/10/10)

תעני אסתר זאת להקה שאני ממש אוהבת. יצא לי לפרגן להם בטור החמוד שלי באתר ערוץ הילדים עם הסינגלים הראשונים שלהם, וכמובן שהגעתי לכמה הופעות שלהם בעבר. לא אשכח הופעה אחת שאליה הבאתי חברה קרובה שהייתה במצב רוח ירוד באותה תקופה. אחרי שלושה שירים בערך החברה התחילה לרקוד ולחייך ולא הפסיקה עד שהסתיימה ההופעה. באותו רגע הבנתי את הכוח של המוזיקה הנעימה שלהם.

גם אתמול באוזן בר הם לא אכזבו. אולי קצת את עצמם בגלל כל מיני בעיות טכניות של כיווני גיטרה. אבל לקהל הרב שהגיע הם לא הצליחו לקלקל. מהצצה על פניהם של האנשים סביבי נראה שכולם מחייכים באושר, כולם קופצים, צוחקים, שרים את המילים. בעיקר כי חברי הלהקה העבירו את התקלות האלה עם חיוך ועם אלתורים של הקלידן שי רוט כולל stairway to heaven שבוצע על ידי הגיטריסט ליאור פרלה בזמן שעוד אורח התחבר. הם ביצעו המון שירים, רובם מתוך האלבום החדש שזה עתה יצא, אבל גם כמה שלא נמצאים שם ומבטיחים שיש ללהקה עוד מה להציע. דיוויד מזרחי, הסולן הכריזמטי והחייכן של הלהקה כל הזמן משנה את טון הקול שלו ואת הפוזה. לפעמים הוא דני סנדרסון, לפעמים הוא אלוויס פרסלי, לפעמים הוא קצת מיק ג'אגר, אבל תמיד הוא מכוון את הגיטרה. מזרחי יורד אל הקהל עם הטמבורין וחוצה אותו. נותן לקהל שבאמצע קצת שואו. כשאורי זליג, המתופף מבצע שיר שלא נמצא באלבום (וחבל) זה מרגש אותי כי אני מכירה אותו אישית. אין מה לעשות. יש לילד הזה גרוב סוחף! בסוף ההופעה גם מזרחי וגם פרלה נמצאים בתוך הקהל הדחוס עם הגיטרות שלהם. נותנים סיום אינטימי אך רועש שישאיר את כולם עם חוויה כיפית ומגניבה שתגרום לכולם לרוץ לקנות את הדיסק, או לפחות להגיע ליותר הופעות שלהם.