שישאר לתמיד

Left - השקת אלבום הבכורה (אוזןבר 13/11/10)

לפט לא מופיעים הרבה, וחבל. בעיקר בשביל מי שלא היה אתמול בהשקה של אלבום הבכורה שלהם "Here for now" באוזןבר בת"א.
כבר כשהגענו, השתרך לו תור ארוך מאד של אנשים במדרגות, ובאותו רגע הבנתי שאני כנראה כבר לא היחידה שמכירה ואוהבת את הצמד הזה. כאילו שזה לא היה מספיק, כשההופעה החלה היה קשה ביותר לפלס את דרכי בתוך הקהל ההומה והמתרגש לעבר השורה הראשונה. אבל בסוף הצלחתי ונחתתי ממש מתחת לאסף נחום-ליזרוביץ הסולן, שהתרגש מאד מכל העניין. גל שילוח, המתופף דווקא נראה די רגוע, אבל זה בעצם חלק מהקסם שלהם. ההפכים המוחלטים שמשלימים זה את זה בצורה מוזיקלית ונהדרת.

ואז הם התחילו לנגן. אסף בקולו הגבוה (יותר מאשר באלבום, שזה קצת חשוד בעיני), וגל שצועק ומוסיף בקולות הרקע שלו. גל לא מפסיק לעבוד קשה על התופים. הוא מתפרע, מזיע, מדי פעם נעמד כי כמה אפשר לשבת על הכיסא הקטן והמגביל הזה.. לעומתו אסף עומד מתוח במקומו, אבל האנרגיה שיוצאת מהקול שלו מצליחה לפצות על חוסר האנרגיה שניכר בגוף.
לפני ביצוע השיר "Waiting on the sun" הם נזכרים כי שכחו את הטמבורין בחדר האמנים, אז אסף מבקש מאיזו צעירה יפה והיא מגיעה מיד עם הכלי החסר. אסף שוב נראה לחוץ ביותר, ואני רק מחכה שירגע כבר כי הוא עושה עבודה כזאת טובה, וממלא כל כך הרבה אנשים בגאווה (וכן, אני מדברת על בני המשפחה שעמדו לשמאלי ובאו לעודד ולצלם את הצמד).
ואם כבר גאווה, עוזי פיינרמן, מפיק האלבום, עולה לשתף פעולה עם הצמד לארבעה שירים שלהם. כאן כבר רואים את ההבדל בין הניסיון הבימתי של עוזי לחוסר הניסיון של אסף. למרות זאת עוזי לא מאפיל על ה"ילדים" שלו וברור לכולם מי כוכבי הערב הזה. אחרי שני שירים אסף שואל את עוזי אם יש מצב שהגיטרה שלו לא מכוונת כל כך, ושניהם מתפנים לכוון את הגיטרות לכמה רגעים. השיר הבא שהם מנגנים הוא דווקא בעברית ושמו "עיניים חומות". שיר מקסים בהחלט, שסוחט ממני עוד חיוך רחב.

מוזר, אבל דווקא בחלק ב' של הערב, כאשר הצמד החיפאי המגניב 3421 עולים לבמה לשיתוף פעולה עם לפט, אסף משתחרר פתאום. הוא קופץ, מסתובב במקום, ונראה לי שאפילו עושה קצת פריסטייל עם הגיטרה. כנראה שהעובדה שהוא כבר לא מרכז העניינים על הבמה, מרגיעה אותו מעט.

לסיכום - האלבום כבר עבר לסלולרי ומתנגן ללא הפסקה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות לעוד הרבה הופעות, כדי שגם אתם שפיספסתם את החוויה הזאת, תזכו לראות אותם.

המייספייס של לפט

מופע התופים המטומטם

(אוזן בר 3/11/10)

זה התחיל בשקט. איתמר ("הילד") לוי יושב עם הגב אל הקהל הרב שבא למקום. זה המשיך בבום רועם ויחיד, ואז בעוד בום ועוד אחד אחריו. וכל מכה על התוף חזקה ומהדהדת בחלל הקטן של האוזןבר. האנשים עומדים. חלקם משתאים וחלקם (בעיקר חלקן) סותמים את האוזניים. באותו רגע חשבתי שיש מצב שאצא מהמופע הזה חירשת זמנית אם לא תמידית, אבל בכל זאת העזתי והתקרבתי למקום האהוב עלי. נעמדתי ליד מספר אנשים שהתחילו לרקוד עם המקצב הבסיסי והסוחף, ונתתי לעצמי להיסחף איתם לפרקים.

איתמר נשאר עם הגב אל הקהל לאורך כל ההופעה, וגם הנגנים שמצטרפים אליו עומדים רוב הזמן עם הגב אלינו. לא ברור אם מתוך תיאום או שזה סתם נראה להם מגניב. האורח הראשון – רוסלן גרוס (קרוזנשטרן ופרוחוד) עולה עם אבוב ובקטע הראשון הוא מצפצף וחורק בזמן שאיתמר דופק בתופים בחוזקה. יחד הם יוצרים רעש לא אזין במיוחד, אבל כשאחר כך רוסלן עובר לבס, שניהם יחד נותנים קטע חזק מאד ומרשים ביותר. האורח השני – ישי ברגר – עולה עם הגיטרה ובשלב הזה כבר באמת שלא יכולתי לשלוט בעצמי ולא הפסקתי לרקוד ולקפוץ עם המוזיקה. איתמר, מיוזע, סוער, פרוע. עם התלתלים הפזוריפם מזכיר לעתים אריה צעיר ששש אלי קרב, לא מפסיק להרביץ לתופים ואפילו שובר מקל אחד או שניים בתהליך.

ואז פתאום הוא בועט בבייס, מעיף את הכסא הצידה ופשוט יורד מהבמה. כולנו בקהל בטוחים שמדובר בתרגיל ההדרן הקבוע, ועושים רעש כדי שיחזור. לאחר כדקה איתמר חוזר ומתנצל – אני פשוט כבר לא יכול להרגיש את הגוף שלי יותר – ויורד מהבמה להתחבק עם כולם. הוא רטוב לגמרי ובקושי נושם, אבל זה לא מונע מאתנו לחבק וללחוץ את היד בתודה על החוויה החד-פעמית המדהימה הזאת.

תודה ילד!