יום שני, 26 בדצמבר 2011

למה אני לא מסכמת את השנה במוזיקה הלועזית

שנת 2011 מסתיימת לה השבוע, ואיתה הגיעו סיכומי השנה הקבועים. כולם שואלים – אילו אלבומים השפיעו עליכם השנה? אז נכנסתי להצביע, עברתי על הרשימות, בדקתי עם עצמי, ולראשונה מזה שנים, התקשיתי לבחור. לא בגלל עודף האפשרויות, להיפך - לא היה שם כלום שנראה לי מספיק טוב לזכות בתואר "אלבום השנה שלי". פתאום הבנתי, שהאלבומים שליוו אותי לאורך השנה הם דווקא כאלה שיצאו ב-2010. שני האלבומים האלה הם: ארקייד פייר עם - the Suburbs והנשיונל עם High Violet, להם האזנתי ללא הפסקה. לא שלא היו אחרים שהאזנתי להם, אבל אל שני אלה תמיד חזרתי. ארקייד פייר המציאו עצמם מחדש באלבומם האחרון, ורק לפני שבוע יצא קליפ יצירתי במיוחד ל- Sprawl 2 שמשאיר את the Suburbs לגיטימי ואקטואלי אצלי.

הגרסה הקלאסית, כנסו לקישור בשביל הקליפ האינטראקטיבי

אמנים שעוד איכשהו הצליחו להשאיר עלי את חותמם היו דווקא האמנים הותיקים יותר , ביניהם טום וויטס עם אלבום מצוין ומרגש, ג'יל סקוט שנהייתה קצבית יותר ונשארה מעולה והביסטי בויז שחזרו לשנות ה-80 ולקלאסיקה - Fight for your right עם סרטון קידום עטור מפורסמים. לעומת זאת, אף אמן חדש לא נשאר איתי לזמן רב מעבר לרגע בו שמעתי שיר שלו. יהיו שיטענו שזה הגיל, שגורם לי להעדיף את המוכר והידוע על פני משהו חדש. אני לא חושבת שזה נכון. אני מאד אוהבת להכיר דברים חדשים, צלילים שונים וגישה אחרת למוזיקה, ויעידו על כך הספריות המוזיקליות שלי. גם הפיזית וגם זאת שבמחשב שלי. מצד שני אני רואה את הבלוגרים מרעיפים שבחים על אמנים, ושמה לב שהם מתנהגים כמו ילדות פופ מרוגשות, שלפני דקה וחצי ריירו על ג'סטין ביבר, ובעוד חודש חודשיים ימצאו בחור חדש לצרוח למראה שמו או תמונתו בעיתון. צריכים הוכחה לכך? הבלוגרים האלה מריירים כרגע על לנה דל ריי, מוצר פופי מובהק של חברת הפקה. מדגישים את זה משרדי הבוקינג הישראליים שמביאים את האמנים המצליחים (של הרגע) לארץ. האמנים האלה באמת מצליחים כרגע בחו"ל, אז ברור שיהיה הייפ לקראת בואם לארץ, ומעט אחרי שהם יחזרו לביתם עוד נראה תמונות של עוזרות יח"צ מרוגשות שקיבלו נשיקה מהבסיסט, וזהו - לאחר מכן, הוא ישוב למחסן הגרוטאות של אמני האינדי שהיו פה פעם ומאז לא שמעו עליהם מילה.


פלאשבקים משנות ה-80. הביסטי בויז




זה לא אומר שלא יצאו דברים טובים השנה, פשוט לא יצא שום דבר שאני מסוגלת להכתיר אותו כ"אלבום השנה" שלי. מה לעשות שאלבום השנה שלי, יצא בכלל בשנה שעברה.

בתקווה שהשנה הקרובה תהיה עשירה יותר ולא רק במוזיקה ישראלית

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

ישיר לנו סולו: ספי אפרתי משיק סינגל ראשון

אוזןבר, יום רביעי ה-14.12

אם השם ספי אפרתי לא אומר לכם כלום, אתם כנראה לא בבלוג הנכון. אפרתי הספיק לנגן בעבר עם רם אוריון, היה חלק מההרכב "הווקי טוקיז" עם חמי רודנר ואסף שריג, שיתף פעולה בערבי הג'אם של נוכלי הג'ימבורי ומנגן עם אביב גפן כבר זמן מה, כחלק מהתעויוט ובבלאקפילד. לאחרונה הצטרף למוניקה סקס כשאלה חזרו להופיע, ובינתיים נראה שהוא מרגיש שם בבית. אפרתי שיחק בדרמה "תעשה לי ילד", לצד גל תורן, תפקיד שגרם להרבה מאד נשים להתחיל לחלום עליו בלילות.

עכשיו ספי אפרתי לוקח צעד אחד הצידה, עובר למרכז הבמה, ופותח בקריירת סולו עם נגנים משלו. לפני ההופעה שמעתי רק את הסינגל הראשון שלו "לא רוצה לתל אביב" ומלבד ההזדהות שלי עם המילים, אהבתי מאד את ההפקה מסביב. לכן הסתקרנתי לדעת איך זה ישמע בהופעה חיה.


על הבמה עמדו, לצידו של ספי המרוגש עד מאד, דניאל עבר-הדני על הבס, רועי צעדי בגיטרה, מתי גלעד על הקלידים יחד עם ספי, חגי שלזינגר על התופים ועונגי ציזלינג בסקסופון. ההתרגשות של ספי הייתה ניכרת, דבר שיכול להפתיע מצד אחד, בגלל ניסיון הבמה הרחב שלו. אבל כשחושבים על זה – זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא ביצע שירים שהוא כתב והוא צריך להוכיח את עצמו בעוד דבר מלבד נגינה מופלאה. לאורך ההופעה ספי עמד בעיקר מאחורי הקלידים, גם כשלא ניגן בהם. נראה שהוא ניסה למצוא מקום לעמוד בו, ולהיות חשוף לקהל גם פיזית, אבל מבנה הבמה הקטן של האוזן קצת מנע ממנו את החופש הזה.
מרגש ומתרגש: ספי אפרתי בהופעה
באמצע ההופעה, הצהיר שעכשיו הוא יבצע כמה שירים על אהבה, ושנדע שבכל האלבום לא נמצא את השורש א.ה.ב או ע.ז.ב. זה בהחלט לא הפריע להבין את המסר בשירים כמו "דצמבר" או "שר לה שוב" המקסימים והנוגעים כל כך. את הסינגל החדש "לא רוצה לתל אביב", הוא ביצע פעמיים. פעם אחת באמצע ההופעה, ובפעם השנייה בהדרן. במהלך הפעם הראשונה, עצר את השיר מספר פעמים, והגן על השיר בטענה שמי שזה מפריע לו, שלא יקח את זה קשה – תל אביב זאת עיר, לא בן אדם.


אפרתי מצליח, בלי אירוחים מיוחדים או גרסאות כיסוי מוכרות, לכבוש את הקהל בעזרת אותה התרגשות ובעזרת הנגנים המצויינים. לאורך ההופעה הוא מודה לקהל שנתן הזדמנות והגיע מבלי להכיר את השירים. כשעיני עוברות על הקהל, אני לא רואה בקהל הרבה אנשי "תעשייה", אלא דווקא חברים (חלקם עובדים איתו) ובני משפחה מחייכים ואוהבים, וזה צובט את הלב בהערכה – שהוא באמת עושה את זה מההתחלה. בעצמו. והוא עושה את זה ממש טוב! מחכה לשמוע את האלבום.