השיר ששינה

איכשהו בין כל ההיפהופ, ההארדקור והמוזיקה הבועטת שאני אוהבת, נדחפים להם לפעמים שירים שקטים ונעימים. חלקם אפילו (לא עלינו) שירי גלגל"צ קלאסיים. לא בגלל חיבה מיוחדת לזמרים שמבצעים אותם, יותר בגלל חיבור למילים שלעתים גם אם יבואו מאמנים שאני לא אוהבת בשום צורה, עדיין יהדהדו אצלי ויצרו אצלי את התגובה הצפויה. שיר אחד כזה הוא "מבול" של קרן פלס (כן, כן), שיר נוסף, זה שעליו באתי לכתוב כאן הוא "תגידי לו" של אוהד חיטמן.

אוהד חיטמן הוא יוצר חמוד, נחמד, מתוק.. בקיצור – לא ממש מעניין, אבל בהחלט נעים לאוזן. כמו שבטח קרה ללא מעט מכם – שיר אחד שלו הגיע בדיוק בזמן המתאים כדי לגרום לי לעשות משהו שבסופו של דבר שינה לי את החיים. לטובה.
כבר בפעם הראשונה שהשיר ניגן ברדיו שמעתי את המסר בקול רם וצלול – "תגידי לו שזה נגמר".
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים רצינית, אך לא בריאה לשני הצדדים, שגרמה לי לבטל את עצמי והפכה אותי לאדם עצור מאד בבית, אבל חופשי מדי בחוץ. באותו שלב בחיי הרגשתי שאני כל עולמו של הבחור ושאם בטעות אעז לעשות משהו, כמו להיפרד, הוא ישבר ויאבד את שפיותו. מצד שני, הייתה אוירה רעה של אלימות בבית. כשהייתי מפנקת את עצמי בסט לבנים או בדיסק שאני אוהבת, מיהרתי להחביא אותם במגרה, בכדי שלא יבקר אותי על בזבזנותי המטורפת (שנינו היינו סטודנטים. אני עבדתי. הוא לא). כשהייתי רוצה לצאת עם חברים לעבודה ומבקשת שיצטרף, היה מוותר על ההזמנה ונשאר בבית ללמוד ולשתות עד שנרדם. הוא ידע שאני לא מוכנה שיהיו סמים בבית בגלל עקרון אישי וגם בגלל סוג העבודה שלי, והוא בכל זאת הגניב כמה ג'וינטים. בתמורה הרביתי לצאת עם אותם חברים, לשתות איתם ולאבד את עצמי לדעת. כל זה רק בכדי להשתחרר מההרגשה של הפחד וה"תקיעות" שהרגשתי.

ואז הגיע אותו צהריים שבו השיר הזה נוגן.. "תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך"... נכון, אני לא מלאך. אבל גם הוא לא. והגיע הזמן ללכת. אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
כמה ימים לאחר ששמעתי את השיר, גיליתי שלמישהו מהעבודה שלי יש קראש עלי. הוא היה נאה מאד, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא עבד במשרה חלקית. הוא לא ידע שיש לי חבר, והציע לי להיפגש לקפה אחרי המשמרת. החלטתי להסכים ובאותה פגישה הוא סיפר לי שהוא לא ישן וכי הוא חושב עלי כל הזמן. הוא החזיק לי את היד, הסתכל לי בעיניים וכבש אותי באותו רגע. אמרתי לו שזה מאד מחמיא לי, אבל שיש לי חבר. שאני רוצה להיפרד מהחבר, אבל מפחדת. הוא אמר לי שאעשה מה שטוב לי, כי זה מה שחשוב בחיים. אחרי אותה פגישה ריחפתי לי הביתה עם המשפט "את לא עוזבת בגללו. זה בגללך, תגידי לו". וכך, עם המילים האלה שמתנגנות בראש נחתתי בבית לשאלת החבר: מה את רוצה לצהריים? ואני פשוט פלטתי – אני רוצה להיפרד. הוא היה בהלם כמובן, אבל לאחר שההלם חלף הוא הבין שזהו. סוף סוף אחד מאתנו אמר את מה שצריך היה להיאמר כבר לפני מספר חודשים. הוא עוד ניסה לרדוף אחרי כמובן, עם פרחים ויחס שלא קיבלתי מעולם בזמן הזוגיות שלנו, אבל זה כבר לא עזר. הלב שלי החליט.


מאז אותה פרידה החלטתי שזהו. אני הכי חשובה. ובכל פעם שאני מרגישה שאני מוותרת על עצמי, אני עוצרת לרגע, ומתקנת. כי הכי חשוב בסופו של דבר זה להקשיב לעצמי... "תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא"

שישאר לתמיד

Left - השקת אלבום הבכורה (אוזןבר 13/11/10)

לפט לא מופיעים הרבה, וחבל. בעיקר בשביל מי שלא היה אתמול בהשקה של אלבום הבכורה שלהם "Here for now" באוזןבר בת"א.
כבר כשהגענו, השתרך לו תור ארוך מאד של אנשים במדרגות, ובאותו רגע הבנתי שאני כנראה כבר לא היחידה שמכירה ואוהבת את הצמד הזה. כאילו שזה לא היה מספיק, כשההופעה החלה היה קשה ביותר לפלס את דרכי בתוך הקהל ההומה והמתרגש לעבר השורה הראשונה. אבל בסוף הצלחתי ונחתתי ממש מתחת לאסף נחום-ליזרוביץ הסולן, שהתרגש מאד מכל העניין. גל שילוח, המתופף דווקא נראה די רגוע, אבל זה בעצם חלק מהקסם שלהם. ההפכים המוחלטים שמשלימים זה את זה בצורה מוזיקלית ונהדרת.

ואז הם התחילו לנגן. אסף בקולו הגבוה (יותר מאשר באלבום, שזה קצת חשוד בעיני), וגל שצועק ומוסיף בקולות הרקע שלו. גל לא מפסיק לעבוד קשה על התופים. הוא מתפרע, מזיע, מדי פעם נעמד כי כמה אפשר לשבת על הכיסא הקטן והמגביל הזה.. לעומתו אסף עומד מתוח במקומו, אבל האנרגיה שיוצאת מהקול שלו מצליחה לפצות על חוסר האנרגיה שניכר בגוף.
לפני ביצוע השיר "Waiting on the sun" הם נזכרים כי שכחו את הטמבורין בחדר האמנים, אז אסף מבקש מאיזו צעירה יפה והיא מגיעה מיד עם הכלי החסר. אסף שוב נראה לחוץ ביותר, ואני רק מחכה שירגע כבר כי הוא עושה עבודה כזאת טובה, וממלא כל כך הרבה אנשים בגאווה (וכן, אני מדברת על בני המשפחה שעמדו לשמאלי ובאו לעודד ולצלם את הצמד).
ואם כבר גאווה, עוזי פיינרמן, מפיק האלבום, עולה לשתף פעולה עם הצמד לארבעה שירים שלהם. כאן כבר רואים את ההבדל בין הניסיון הבימתי של עוזי לחוסר הניסיון של אסף. למרות זאת עוזי לא מאפיל על ה"ילדים" שלו וברור לכולם מי כוכבי הערב הזה. אחרי שני שירים אסף שואל את עוזי אם יש מצב שהגיטרה שלו לא מכוונת כל כך, ושניהם מתפנים לכוון את הגיטרות לכמה רגעים. השיר הבא שהם מנגנים הוא דווקא בעברית ושמו "עיניים חומות". שיר מקסים בהחלט, שסוחט ממני עוד חיוך רחב.

מוזר, אבל דווקא בחלק ב' של הערב, כאשר הצמד החיפאי המגניב 3421 עולים לבמה לשיתוף פעולה עם לפט, אסף משתחרר פתאום. הוא קופץ, מסתובב במקום, ונראה לי שאפילו עושה קצת פריסטייל עם הגיטרה. כנראה שהעובדה שהוא כבר לא מרכז העניינים על הבמה, מרגיעה אותו מעט.

לסיכום - האלבום כבר עבר לסלולרי ומתנגן ללא הפסקה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות לעוד הרבה הופעות, כדי שגם אתם שפיספסתם את החוויה הזאת, תזכו לראות אותם.

המייספייס של לפט

מופע התופים המטומטם

(אוזן בר 3/11/10)

זה התחיל בשקט. איתמר ("הילד") לוי יושב עם הגב אל הקהל הרב שבא למקום. זה המשיך בבום רועם ויחיד, ואז בעוד בום ועוד אחד אחריו. וכל מכה על התוף חזקה ומהדהדת בחלל הקטן של האוזןבר. האנשים עומדים. חלקם משתאים וחלקם (בעיקר חלקן) סותמים את האוזניים. באותו רגע חשבתי שיש מצב שאצא מהמופע הזה חירשת זמנית אם לא תמידית, אבל בכל זאת העזתי והתקרבתי למקום האהוב עלי. נעמדתי ליד מספר אנשים שהתחילו לרקוד עם המקצב הבסיסי והסוחף, ונתתי לעצמי להיסחף איתם לפרקים.

איתמר נשאר עם הגב אל הקהל לאורך כל ההופעה, וגם הנגנים שמצטרפים אליו עומדים רוב הזמן עם הגב אלינו. לא ברור אם מתוך תיאום או שזה סתם נראה להם מגניב. האורח הראשון – רוסלן גרוס (קרוזנשטרן ופרוחוד) עולה עם אבוב ובקטע הראשון הוא מצפצף וחורק בזמן שאיתמר דופק בתופים בחוזקה. יחד הם יוצרים רעש לא אזין במיוחד, אבל כשאחר כך רוסלן עובר לבס, שניהם יחד נותנים קטע חזק מאד ומרשים ביותר. האורח השני – ישי ברגר – עולה עם הגיטרה ובשלב הזה כבר באמת שלא יכולתי לשלוט בעצמי ולא הפסקתי לרקוד ולקפוץ עם המוזיקה. איתמר, מיוזע, סוער, פרוע. עם התלתלים הפזוריפם מזכיר לעתים אריה צעיר ששש אלי קרב, לא מפסיק להרביץ לתופים ואפילו שובר מקל אחד או שניים בתהליך.

ואז פתאום הוא בועט בבייס, מעיף את הכסא הצידה ופשוט יורד מהבמה. כולנו בקהל בטוחים שמדובר בתרגיל ההדרן הקבוע, ועושים רעש כדי שיחזור. לאחר כדקה איתמר חוזר ומתנצל – אני פשוט כבר לא יכול להרגיש את הגוף שלי יותר – ויורד מהבמה להתחבק עם כולם. הוא רטוב לגמרי ובקושי נושם, אבל זה לא מונע מאתנו לחבק וללחוץ את היד בתודה על החוויה החד-פעמית המדהימה הזאת.

תודה ילד!

ימים שחורים

אולי בגלל המצב המדיני המפחיד. אולי זה המצב הכלכלי הרעוע. אולי זה בכלל הפערים החברתיים שגדלים כל הזמן. מה שלא תהיה הסיבה – מוזיקת הרחוב המקורית – ההיפ-הופ – חזרה לחיים, והסצינה בוערת ושוצפת במקום הנכון שלה לטעמי. בשוליים.

בשנות התשעים קצב ההיפ-הופ הישראלי החל לחדור אט אט למיינסטרים בארץ. להקות כמו שב"ק ס' והדג נחש הפכו להיות שמות שגורים ואהובים על ידי כולם, לצד ראפרים כמו סאבלימינל והצל. אבל, כמו כל דבר טוב, גם זה הפך למפלצת, ובמהלך העשור הקודם ההיפ-הופ כבר לא היה למבוגרים יותר. שיתופי פעולה מסחריים עם מוצרים לילדים או עם זמרים מזרחיים בשנקל היו בכל מקום. כל מיני הרכבי היפ הופ קיקיוניים של צעירים לא ממש מוכשרים, הגיעו למצעדי הפזמונים של הרדיו, וביישו כל כך את המוזיקה הזאת, עד שהזרם הזה דעך ונראה שכמעט נעלם מהסקאלה. לתחנות הרדיו והטלויזיה כנראה קצת נמאס מהעומס הזה.

הדג נחש המשיכו לעשות מוזיקה לאורך כל הזמן, שב"ק הוציאו אלבום איחוד לא מזמן, אבל הם נותרו היחידים בשטח. סאבלימינל גידל צבא קטן של מקררים בטרנינגים שחשבו שהם חיים במיאמי ושכחו שהם חיים (במקרה הטוב) בשיכון דן אצל ההורים, וכך בעצם נראה ההיפ הופ שלנו.

בשוליים היו כל הזמן הרכבים כמו הפי.אר טרופרז שכבר התפרקו לגורמים, טאבו פלוס ואחרים שלא הצליחו לפרוץ את מעגל האוהדים והחברים הקרובים, ולא ממש מילאו במות בארץ, אבל הם לא התייאשו, והנה עכשיו - בשנתיים האחרונות - נראה שהמצב השתנה. גם אם אתם לא ממש בקיאים ברזי ההסצינה, את קוואמי, אקסום ואת כהן את מושון אתם בטוח מכירים. קוואמי עושה את ההיפ-הופ שלו קצת אחרת משאר הראפרים בארץ, אבל עדיין הבסיס שלו נמצא שם. כהן את מושון ואקסום שהצליחו להיכנס לפלייליסטים השונים עם הביט המקפיץ שלהם.

חוץ מהם יש לנו הרכבים מצוינים כמו פרודוקס ותכל'ס שיצאו לאחרונה עם אלבומי בכורה, 51% שהוציאו לא מזמן אלבום שני, ועמק הפטיפון הצעירים שכובשים בשקט את הבמות, לצד אמ.סיז כמו קוטג' שנמצא בשטח כבר שנים והוציא אלבום בכורה לפני כשנה, פלד ואורטגה שהתחילו כצמד ועכשיו מופיעים לבד, אמ.סי קלין שעושה ראפ קשוח בעברית וברוסית ואפילו נתי חסיד מקול הקמפוס.

אני לא טוענת לכתר המומחיות, אז את הויכוחים לגבי פלואו, ביטים וליריקה אני אשאיר לפורום של תפוז ודומיו,אבל אם אתם צריכים סקירה קטנה של מה שקורה, אפשר לראות כאן בקליפ החדש של פלד "תן להם בראש" שצולם על ידי בן פלחוב המוכשר בוואן שאט.

זה לא קורה בקיסריה, ולרוב לא בלבונטין שבע, אבל זה קורה בברזילי ( ז"ל), בלימהלימה, בסאבליים וכמובן בחו"ל (חוץ לתל אביב). הופעות מלאות באנשים שמחים, מחייכים, שנמצאים גם בקהל וגם על הבמה. הם לאו דווקא לבושים כמו ראפרים מחו"ל, אלא שומרים על העצמיות שלהם, אבל מאוחדים בדבר אחד – הרצון לחגוג את הסצינה הפורחת והיפה הזאת.

וידויים מהשורה הראשונה

פוסט מתמשך של חוויות מהופעות בהן הייתי וחוויתי את המקום האהוב עלי

מאז ומתמיד המקום האהוב עלי בהופעות היה השורה הראשונה. הכי קרוב שאפשר. להרגיש את הלהקה מנגנת מעלי/מולי בצורה החזקה והאישית ביותר. לפעמים זה היה בגלל שלא היה קהל, והיה צורך שלנו המעטים להראות אהבה לאמנים, כדי שלא ירגישו רע. תמיד זה כדי להרגיש את הכל הכי קרוב והכי חזק שאפשר. מומחי הסאונד ביניכם יגידו שלרוב שומעים באיכות פחות טובה שם, אבל מה לעשות, כשהסולן פתאום מסתכל עליך וממשיך לשיר, זה מרגש יותר מכל איכות סאונד אפשרית, כי לרגע זה כאילו שהוא שר את השיר בשבילי! לא מדובר בחוויית גרופית מצוייה שרק רוצה שהכוכב התורן ימשך אלי וירצה אותי, או שהגיטריסט הרגיש מימין יביט בי ורק ירצה לכתוב עלי שירים. זה בא ממקום אחר לגמרי. זה בא מתוך הרצון להתחבר למשהו. וברגע שהוא מסתכל לך לתוך עיניים – יש חיבור טוטאלי. למילים, למנגינה, לזמר עצמו וגם לנגנים סביבו. ולכן זה המקום האהוב עלי. למרות החום, הלחות והצפיפות שלעתים יכולה להיות אלימה, השורה הראשונה זה המקום שלי.

בפוסט המתמשך הזה אכתוב קטעים, לא ארוכים, על הופעות שכאלה. הקטעים יכתבו באותו יום, או יום אחרי, כדי לשמר אצלי את הזיכרון הכיפי וכדי לחלוק עם הקוראים את החוויה הפרימלית הזאת שלא כולם חווים. אולי אזכר בכמה מהעבר, אז אל תאשימו אותי. בלוג שלי. חוקים שלי.

צ'רלי הוא הצדק

(הצימר, 15/10/10)

צ'רלי מגירה פועל כבר די הרבה שנים בסצינה, ומעולם לא פרץ את התודעה ממש. גם בקהל האינדי התל אביבי הוא לא מוכר במיוחד. יתכן שזה בשל העובדה שהוא לא מופיע כל הזמן בכל מקום כמו כל כך הרבה אקטים אחרים בעיר. בין אם הוא מופיע עם נערת ההפקר ובין אם הוא מופיע עם המודרן דאנס קלאב שלו. הוא תמיד ישאר אותו דבר. אפילו השירים לא ממש משתנים, אבל החוויה נותרת ראשונית בכל פעם, בעיקר בגלל זאני מכירה את המוזיקה שלו רק מהופעות. אין לי אף שיר על המחשב או בספריית הדיסקים, והאמת היא שאני גם לא ממש רוצה לחפש. משהו בחוויה החד פעמית הזאת טוב לי וחשוב לי.

הפעם ראיתי את צ'רלי מגירה במועדון הקטנטן והדחוס הצימר, שבדרום העיר. המקום תמיד גורם לחוויה של הקהל מול הלהקה להתעצם ולהרגיש הרבה יותר קרובה ואינטנסיבית. עם מגירה זה לא היה שונה, ובמהלך רוב ההופעה זכיתי לראות את אצבעותיו פורטות באמנות על הגיטרה בקלוז אפ עצבני (הא לכם צלמים!), ואת עיניו שלעתים נראות מטורפות כמעט ונמצאות כל כך בתוך המוזיקה שהוא עושה. הסאונד היה טוב, אבל רק לפעמים היה אפשר להבין שברי משפטים (לרוב באנגלית). מגירה שואל את הקהל איזה שירים הם רוצים והקהל מבקש את "הילביליס פרום בית שאן" ואת "אלוויס איז נוט דד". צ'רלי מתנצל ואומר שאי אפשר לעשות את אלוויס כי הם לא הביאו את האפקט המתאים. בכל זאת הוא והלהקה מתחילים לבצע את השיר, אבל מחליטים להפסיק ועוברים לג'אם מאולתר. צ'רלי מזיע נורא אבל מחייך, מיכל קהן המתופפת האגדית מעטרת את סט התופים שלה בתמונה של אלביס ונראית יפהפיה וחסרת גיל כתמיד למרות העבודה הקשה. אחרי שעתיים של מוזיקה אינטנסיבית ומפוצצת אוזניים וחושים הם מכריזים על הפסקה קצרה. בהפסקה רוב הקהל הלך הביתה, ואני ביניהם, אבל לפי מה שסיפרו לי הוא המשיך לנגן שם עוד שעות. הו צ'רלי (ותודה ליובל אראל על היוטיוב המגניב)

תעני משיקים אותה

(אוזןבר, 15/10/10)

תעני אסתר זאת להקה שאני ממש אוהבת. יצא לי לפרגן להם בטור החמוד שלי באתר ערוץ הילדים עם הסינגלים הראשונים שלהם, וכמובן שהגעתי לכמה הופעות שלהם בעבר. לא אשכח הופעה אחת שאליה הבאתי חברה קרובה שהייתה במצב רוח ירוד באותה תקופה. אחרי שלושה שירים בערך החברה התחילה לרקוד ולחייך ולא הפסיקה עד שהסתיימה ההופעה. באותו רגע הבנתי את הכוח של המוזיקה הנעימה שלהם.

גם אתמול באוזן בר הם לא אכזבו. אולי קצת את עצמם בגלל כל מיני בעיות טכניות של כיווני גיטרה. אבל לקהל הרב שהגיע הם לא הצליחו לקלקל. מהצצה על פניהם של האנשים סביבי נראה שכולם מחייכים באושר, כולם קופצים, צוחקים, שרים את המילים. בעיקר כי חברי הלהקה העבירו את התקלות האלה עם חיוך ועם אלתורים של הקלידן שי רוט כולל stairway to heaven שבוצע על ידי הגיטריסט ליאור פרלה בזמן שעוד אורח התחבר. הם ביצעו המון שירים, רובם מתוך האלבום החדש שזה עתה יצא, אבל גם כמה שלא נמצאים שם ומבטיחים שיש ללהקה עוד מה להציע. דיוויד מזרחי, הסולן הכריזמטי והחייכן של הלהקה כל הזמן משנה את טון הקול שלו ואת הפוזה. לפעמים הוא דני סנדרסון, לפעמים הוא אלוויס פרסלי, לפעמים הוא קצת מיק ג'אגר, אבל תמיד הוא מכוון את הגיטרה. מזרחי יורד אל הקהל עם הטמבורין וחוצה אותו. נותן לקהל שבאמצע קצת שואו. כשאורי זליג, המתופף מבצע שיר שלא נמצא באלבום (וחבל) זה מרגש אותי כי אני מכירה אותו אישית. אין מה לעשות. יש לילד הזה גרוב סוחף! בסוף ההופעה גם מזרחי וגם פרלה נמצאים בתוך הקהל הדחוס עם הגיטרות שלהם. נותנים סיום אינטימי אך רועש שישאיר את כולם עם חוויה כיפית ומגניבה שתגרום לכולם לרוץ לקנות את הדיסק, או לפחות להגיע ליותר הופעות שלהם.

רעש באוזניים

אם אתם גרים בת"א או בסביבה, אתם בטוח מכירים את "לכלוך באוזן", ליין ההופעות החודשי מבית היוצר של לאון פלדמן. אם אתם גרים כאן ועוד לא יצא לכם להיות בערב כזה, אז אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להתחיל.

(גילוי נאות: בין שאר עיסוקיו, לאון הוא גם החבר שלי)

במשך כמעט שנתיים, עורך ומפיק לאון פלדמן בכל חודש את סדרת הערבים המצוינת הזאת. לכל ערב יש קונספט מיוחד משלו, כאשר לצד שמות מוכרים יותר, דואג לאון להצמיד שמות פחות מוכרים אבל טובים לא פחות, שכדאי (מאד) להכיר. בצורה כזאת ההקהל שמגיע מצליח להיחשף לאמנים שלדעתי הוא לא היה נחשף אליהם אחרת. בזכות הערבים האלה יצא לי להכיר הרכביםמעניינים כמו Left, אבירי השולחן העגול, את N.O.D ועוד אחרים שהשאירו את חותמם עלי ועל עוד רבים.

בשישי הבא יתקיים ערב מס' 19 בסדרה, והוא יהיה כולו על טהרת הפּאנק וההארדקור. בגלל שאי אפשר לעשות ערב בלי שם ראוי, לערב הזה קוראים בפשטות מתוחכמת: חארדקור.

במהל הערב הזה יופיעו מספר להקות שאני ממש אוהבת כמו M.E.S.S (מתי עוד אלבום?) בהנהגת תמר (קוקי) אריאל המצויינת שיעשו הרבה בלגן באוזןבר והרבה רעש באוזניים הפרטיות שלכם. אמ.סי קלין יגיע עם די'גיי מאש, והם יתנו לנו קצת הארדקור ראפ בעברית ורוסית. גולת הכותרת: המידנייט פיקוקס! יגיעו בהרכב החדש ויסגרו את הערב עם הופעה מלאה שבהחלט שווה להישאר בשבילה עד הסוף.

לערב יגיעו גם כמה הרכבים שכבר יצא לי לשמוע ולהכיר בתוכניות הרדיו "הקצה" ו"נפוליאון", אבל עוד לא הזדמן לי לראות בהופעה כמו: Friday night sissy fight, הבקליינרס ו-Not on tour. מלבד כל אלה, יופיעו שלוש להקות שמעולם לא שמעתי מלבד בדיקת המייספייס שלהם אחרי שראיתי אותם בליינאפ: מונדו גקו, מחלקת חניקות שוטרים וסקביאס. מי יודע, אולי זאת תהיה תחילתה של ידידות מופלאה ומחרישת אוזניים?

אז חדדו את המוהאק והבריקו את המגפיים, כי ה-27 באוגוסט הולך להיות ערב רועש במיוחד באוזןבר. לינק לאירוע בפייסבוק: http://www.facebook.com/event.php?eid=115302295187767

צריך אותו ועוד איך

יואב קוטנר, האיש הקטן מהרדיו, אותו איש שרבים מאוהבי ועושי הרדיו בישראל גדלו עליו וקיבלו את ההשראה ממנו, טען לפני כשבוע בראיון לוואלה! שכבר לא צריך אותו כשדרן שחושף מוזיקה חדשה ולא מוכרת, כי יש אחרים שכבר עושים את זה.
אחרי ההלם הראשוני של האמירה כפשוטה, התחלתי לנסות הבין מאיפה זה בא. הרי כולנו חשופים כל הזמן לאתרי אינטרנט שונים, ומי שבאמת מחפש את המוזיקה החדשה שתבעט לו בבטן יודע לאילו אתרים להיכנס, ולכאורה לא צריך את הפורמט של הרדיו שיגיד לו מה טוב, מה חדש ומה מעניין. אני חושבת שזה לא נכון.

מה שקוטנר שוכח להתייחס אליו זה שלפני המוזיקה החדשה הזאת הייתה גם מוזיקה ותיקה יותר, וגרסאות פחות מוכרות לכולנו, אבל מוכרות לאנשים כמוהו שצרכו וחפרו מוזיקה עוד לפני האינטרנט ועודף המידע שיש היום. חוץ מזה, לדעתי אי אפשר לסמוך רק על האתרים האלה ועל המגזינים מחו"ל שיגידו לנו מה טוב ומה שווה. כמו אז, גם היום, חלק מהחשיפה שלנו למוזיקה חדשה ולא מוכרת היא דרך אנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם ועל טעמם האישי. כשחבר אמר לי שהאלבום החדש של ארקייד פייר הורג אותו, הורדתי אותו מייד כדי לבדוק על מה הוא מדבר. כשחבר אחר מספר לי על להקה שהוא ממש אוהב שנים ואני לא מכירה, אני מחפשת אותם ברשת כדי לדעת ממה הוא מתרגש. קוטנר ומגישים/עורכים אחרים כמוהו, הם בשבילי כמו החבר הזה, רק ברדיו. הם האנשים שיגידו למאזינים כשמשהו מעניין אותם או מרגש אותם מאד, והמאזין ילך ויחפש את האלבום או אולי רק את השיר במקומות אחרים, כי המאזין יודע שהשדרן יודע על מה הוא מדבר. אז נכון, כבר לא הולכים לחנות התקליטים הקרובה כדי לקנות את האלבומים, אבל הצורך להכיר דברים שלא הכרנו קודם עוד קיים ובועט אצל כולם

לא אשכח את הפעם הראשונה בה הוצגתי בפני יואב קוטנר. בדיוק התחלתי לערוך מוזיקה ברדיו תל אביב, והנה אוהד רז, שהיה העורך הראשי באותה תקופה, מציג בפני את האיש שעד לאותו רגע היה ישות רחוקה ומיתולוגית בשבילי. לחצנו ידיים ואני הרגשתי שעוד רגע אני נופלת מכל המדרגות. מודה, לא הייתי מאזינה אדוקה לתוכניותיו אי שם בשנים שהפכו אותו לאותה מיתולוגיה (הייתי צעירה מדי), אבל שמו הלך תמיד לפניו, והאנשים להם כן האזנתי בצורה אדוקה כשגדלתי, כמו קוואמי למשל, היו תלמידיו. לצערי לרדיו ת"א עברה ההתרגשות ממנו די מהר, ובכל פעם ראיתי איך פוגעים בכבודו עם החלטות שפגעו בחופש היצירתי שהפך אותו למי שהוא מלכתחילה. השינויים האלה חלו לאחר התפטרותו של לירון תאני, שלא היה מוכן להגביל את האיש מעבר למה שכבר נאלץ להגבילו בגלל שיקולי רייטינג והחלטות הנהלה כלכליות ומכעיסות. פתאום החלה תחושה ברדיו שצריך לשים מוזיקה מסוימת מאד שהולכת עם הקו של מנהל התוכניות החדש ושל הנהלה שכונתית וגסת רוח שאין לה דבר וחצי דבר עם מוזיקה. הנהלה שרוצה שהרדיו יהפוך להיות יותר ערוץ 24 מערוץ 24. שרוצה שישמיעו את התוכניות בשוק בקולי קולות, ולא במשרדים או ברכבים של מאזינים נאמנים. כמובן שברדיו כזה לא היה לקוטנר מקום, אבל הוא נשאר. יתכן שמתוך האהבה הגדולה שלו לפורמט ולשידור, גם אם לא נתנו לו לשדר מוזיקה חדשה, ובחרו לו מי יופיע אצלו בתוכנית. ברדיו כזה אין מקום להרבה תוכניות שהודחו מהרדיו בצורה המונית, לכן אני לא מתפלאת שעינת שרוף לקחה את מקומו של קוטנר בשיבוץ התוכניות, כי שרוף היא מה שהתחנה הזאת הפכה להיות. הרבה רעש בלי הרבה אמירה מאחוריו. (מיותר להגיד שאחוזי ההאזנה לתחנה ירדו בצורה דראסטית).

כמו רבים שמחתי שקוטנר חזר לגלי צה"ל. אמנם לשעה בעייתית למדי (בכל זאת, תשע בערב), אבל עדיין – סוף סוף יש לו את החופש לערוך כרצונו במקום בו נותנים לו את הכבוד הראוי לו.

יש שלא יסכימו איתי, אבל אני חושבת שחלק מתפקידיו של הרדיו הוא לחדש. גם אם מדובר במוזיקה מלפני 30 ו-50 שנה שלא התמזל מזלנו להכיר. טוב שיש שדרני רדיו כמו יואב קוטנר כדי להזכיר ולהכיר לנו את השירים האלה. נכון, יש אנשים שיותר מחוברים למוזיקה החדשה כמו קוואמי, לאון פלדמן ועוד כמה וכמה בכל מיני תחנות רדיו אקדמיות. אבל נקודת המבט של יואב קוטנר על מה שקורה כרגע בשטח ומה שהוא עשה ועושה להרגלי צריכת המוזיקה לא יסולא בפז.