יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

השיר ששינה

איכשהו בין כל ההיפהופ, ההארדקור והמוזיקה הבועטת שאני אוהבת, נדחפים להם לפעמים שירים שקטים ונעימים. חלקם אפילו (לא עלינו) שירי גלגל"צ קלאסיים. לא בגלל חיבה מיוחדת לזמרים שמבצעים אותם, יותר בגלל חיבור למילים שלעתים גם אם יבואו מאמנים שאני לא אוהבת בשום צורה, עדיין יהדהדו אצלי ויצרו אצלי את התגובה הצפויה. שיר אחד כזה הוא "מבול" של קרן פלס (כן, כן), שיר נוסף, זה שעליו באתי לכתוב כאן הוא "תגידי לו" של אוהד חיטמן.

אוהד חיטמן הוא יוצר חמוד, נחמד, מתוק.. בקיצור – לא ממש מעניין, אבל בהחלט נעים לאוזן. כמו שבטח קרה ללא מעט מכם – שיר אחד שלו הגיע בדיוק בזמן המתאים כדי לגרום לי לעשות משהו שבסופו של דבר שינה לי את החיים. לטובה.
כבר בפעם הראשונה שהשיר ניגן ברדיו שמעתי את המסר בקול רם וצלול – "תגידי לו שזה נגמר".
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים רצינית, אך לא בריאה לשני הצדדים, שגרמה לי לבטל את עצמי והפכה אותי לאדם עצור מאד בבית, אבל חופשי מדי בחוץ. באותו שלב בחיי הרגשתי שאני כל עולמו של הבחור ושאם בטעות אעז לעשות משהו, כמו להיפרד, הוא ישבר ויאבד את שפיותו. מצד שני, הייתה אוירה רעה של אלימות בבית. כשהייתי מפנקת את עצמי בסט לבנים או בדיסק שאני אוהבת, מיהרתי להחביא אותם במגרה, בכדי שלא יבקר אותי על בזבזנותי המטורפת (שנינו היינו סטודנטים. אני עבדתי. הוא לא). כשהייתי רוצה לצאת עם חברים לעבודה ומבקשת שיצטרף, היה מוותר על ההזמנה ונשאר בבית ללמוד ולשתות עד שנרדם. הוא ידע שאני לא מוכנה שיהיו סמים בבית בגלל עקרון אישי וגם בגלל סוג העבודה שלי, והוא בכל זאת הגניב כמה ג'וינטים. בתמורה הרביתי לצאת עם אותם חברים, לשתות איתם ולאבד את עצמי לדעת. כל זה רק בכדי להשתחרר מההרגשה של הפחד וה"תקיעות" שהרגשתי.

ואז הגיע אותו צהריים שבו השיר הזה נוגן.. "תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך"... נכון, אני לא מלאך. אבל גם הוא לא. והגיע הזמן ללכת. אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
כמה ימים לאחר ששמעתי את השיר, גיליתי שלמישהו מהעבודה שלי יש קראש עלי. הוא היה נאה מאד, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא עבד במשרה חלקית. הוא לא ידע שיש לי חבר, והציע לי להיפגש לקפה אחרי המשמרת. החלטתי להסכים ובאותה פגישה הוא סיפר לי שהוא לא ישן וכי הוא חושב עלי כל הזמן. הוא החזיק לי את היד, הסתכל לי בעיניים וכבש אותי באותו רגע. אמרתי לו שזה מאד מחמיא לי, אבל שיש לי חבר. שאני רוצה להיפרד מהחבר, אבל מפחדת. הוא אמר לי שאעשה מה שטוב לי, כי זה מה שחשוב בחיים. אחרי אותה פגישה ריחפתי לי הביתה עם המשפט "את לא עוזבת בגללו. זה בגללך, תגידי לו". וכך, עם המילים האלה שמתנגנות בראש נחתתי בבית לשאלת החבר: מה את רוצה לצהריים? ואני פשוט פלטתי – אני רוצה להיפרד. הוא היה בהלם כמובן, אבל לאחר שההלם חלף הוא הבין שזהו. סוף סוף אחד מאתנו אמר את מה שצריך היה להיאמר כבר לפני מספר חודשים. הוא עוד ניסה לרדוף אחרי כמובן, עם פרחים ויחס שלא קיבלתי מעולם בזמן הזוגיות שלנו, אבל זה כבר לא עזר. הלב שלי החליט.


מאז אותה פרידה החלטתי שזהו. אני הכי חשובה. ובכל פעם שאני מרגישה שאני מוותרת על עצמי, אני עוצרת לרגע, ומתקנת. כי הכי חשוב בסופו של דבר זה להקשיב לעצמי... "תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא"

תגובה 1:

אביטל אמר/ה...

תשמעי... ריגשת אותי מאוד.
אין ספק שאת כותבת מדהים.