הייתה לי שנה 10: עשרת אלבומי השנה שלי

אקדים ואומר שזהו סיכום שנה פרטי וסובייקטיבי לגמרי של האלבומים הישראלים שנשארו אותי גם אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה).

השנה יצאו הרבה מאד אלבומים ישראלים שהיו טובים, מעניינים או אפילו סתם מגניבים. התעשייה פרחה השנה מחוץ לבמות התל אביביות הקטנות, והגיעה גם לאולפני ההקלטות, משם יצאו לא מעט אוצרות. דליתי עשרה שעשו עלי רושם מעבר למגניבות או לכיפיות, ועשו לי משהו בפנים, שנשאר איתי גם לאחר ההאזנה. הערות או הצעות לאלבוים שעשו לכם את זה, יתקבלו בברכה.

הערה קטנה: יש בסיכום רק אישה אחת, אבל אני לא בוחנת מוזיקה לפי המין של היוצרים שלה. בעיני זאת הבחנה שקשורה יותר לשידורי רדיו ולא לכתיבה.

Oren barzilay - Sorrow Demons Joy Blizzards

את אורן ברזילי אהבתי עוד בתור נערה אוהדת קספרים, אז מובן שעקבתי אחרי הקריירה שלו עם השנים. אמנם את השלב האמריקאי בחייו פספתי, אבל ברגע שהוא התחיל להעלות שירים חדשים למייספייס שלו, האזנתי להם ואף הורדתי אותם. אלבום הסולו הראשון של ברזילי הוא אלבום מרגש, נוגע ללב, שמתאר תקופה לא קלה בחייו, ועם קולו הנעים וההפקה הנהדרת, ששונה כל כך מעשייתו עם הקספרים, מביא אלבום שישאר איתי עוד שנים רבות.

מיכל לוטן – roses and wine
קול נעים נעים וסאונד עמוק שגורם לי פשוט להירגע, בזמן שאני מקשיבה לסיפורים המושרים שלה כמו שמקשיבים לחברה. בתחילה לא חשבתי שאוהב אותה, כיוון שאני לא מתחברת לסגנון ג'אז בדרך כלל, אבל מההופעה הראשונה התאהבתי. הגישה שלה למוזיקה, החיוך הכובש, הקצב שממלא את כל כולה , גרמו לי להתחבר ולרצות להכיר עוד וכמובן גם להקשיב לעוד ועוד שירים.

עוזי רמירז – lick my heart
אין מה לעשות, אני פשוט אוהבת כל שיר של עוזי. אין הרבה אמנים שמסוגלים לגרום לי לאהוב את כל מה שהם עושים, אבל עוזי מצליח. איכשהו, למרות שהלכתי להרבה מאד הופעות שלו (הייתה תקופה בשנה שעברה, בה הרגשנו שעוזי הוא בכל מקום), זה פשוט לא הצליח להימאס עלי. זאת הגיטרה המיוחדת שלו , זה השפם והמשקפיים שהפכו לסימני ההיכר שלו, זה הקול המאנפף מעט שמזכיר זמנים אחרים וגורם לי להתגעגע למשהו שמעולם לא פגשתי.

זאב טנא – זה שר
האמן הותיק והנפלא הזה, הוציא השנה את האלבום התשיעי שלו ונראה שהוא פשוט לא מזדקן. הקול החרוך שלו, שמתאים כל כך לשמו - זאב - מתחבר לשירי המחאה ולשירי האהבה בצורה מושלמת. זמר משורר עם גישה נדירה לחיים ולמילים, שקשה מאד למצוא בימינו במוזיקה העברית.

מרסדס בנד – זהות
מרסדס בנד מלווים אותי עוד מימי חיפה ההוללים, ולכן תמיד יתקשרו אצלי עם אותה תקופה בה חיפשתי זהות לעצמי. אם האלבום הקודם התמקד יותר בfאנק ובשאריות התהילה מ"תעשה לי ילד" (שלא ראיתי, אגב), האלבום הזה הוא הרבה יותר קשה. גם מבחינת הסאונד שבזכות גיא שמי הופך את השירים לקשוחים יותר, וגם מבחינת המילים של גל תורן שכמו תמיד, נשמעות אישיות ומסתוריות, אבל מעוררות אצלי הזדהות בכל אופן וגורמות לי לרצות רק לחבק אותו.

Betzefer - Freedom to the slave makers
הלהקה שעושה כבוד לישראל בתחום המטאל, הוציאה אלבום שני ומטורף, שעושה חור בראש במובן הטוב ביותר. המוזיקה עוצמתית, אך לא מעצבנת את האוזן, אלא מתאימה כל כך לקול של אביטל טמיר שנכנס פנימה, והמילים (שאת רובן נאלצתי לקרוא כדי להבין, מודה) מהדהדות גם אחרי ההאזנה לאלבום, וגורמות גם לי, כחובבת מטאל, אבל לא מעבר לכך, להתחבר לשירים ולמוזיקה המצויינת שהם עושים.

Left – Here for now
אלבום הבכורה של הצמד גל ואסף, שני הצעירים הפוכים כל כך ומוכשרים כל כך, שיוצרים הרמוניה מוזיקלית טובה בזכות זה. האלבום הזה בהחלט ליווה את האוזניים שלי מהרגע שהוא יצא ועד עכשיו, וסיפק לי לעתים בריחה נעימה מהמציאות האפרפרה של פלורנטין. המוזיקה שלהם גורמת לי להרגיש שאני במקום אחר ומעניין יותר. אני לא יכולה לחכות לאלבום השני, שיגיע לאחר התרעננות קצרה בארצות הברית.

נצ'י נצ' – צדיק אחד בסדום
רביד פלוטניק, רבע מההרכב המעולה פרודוקס, הוציא לפני מספר חודשים את אלבום הבכורה שלו. הוא לא היה לבד שם כמובן. על ההפקה היה שקל, חלק אחר בהרכב ולאורך האלבום משתפים איתו פעולה כמה ראפרים נהדרים, שכבר הספקתי לשכוח מהם, כולל סימפול מ"גוף של קינג קונג, עם פרצוף של גודזילה" של ניי'גל האדמור. נצ'י מראה באלבום שהוא בא בכלל מהרגאיי, ומאהבה אמיתית ונדירה למה שהוא עושה. אלבום נפלא שחושף בפניך מישהו אמיתי שיש לו עוד הרבה מה להגיד, ואני מקווה שהוא יגיד את הדברים האלה באלבומים הבאים שלו.

קוואמי והחלבות – זרים במאה ה-21
אלבום שמשלב בין רוק, מטאל וראפ, שנוצר מתוך שברון לב קשה ומסמל בשבילי שאפשר תמיד לעלות גבוה יותר, כפי שקוואמי עצמו מוכיח כל הזמן גם בעבודה המוזיקלית שלו וגם במאבקים הרבים להם הוא שותף. כל שיר באלבום הזה נועץ עוד מסמר בארון של המשבר ההוא, סוגר אותו ושולח אותו לעזאזל. קוואמי, יחד עם החלבות המוכשרים שלו לצידו, עושה אלבום שלם וטוב יותר מקודמיו שהיו כיפיים ומגניבים, אבל לא בוגרים כמו האלבום המצויין הזה.

Sun tailor - Like the tide
הפתעת השנה שלי. לא הכרתי את האמן הזה עד סוף הקיץ האחרון ועדיין לא ראיתי אותו בהופעה, אבל השירים שלו הצליחו לכבוש אותי יחד עם עטיפת האלבום הקסומה. ארנון נאור, האיש מאחורי האלבום, מגיש לנו שירים יפהפיים ושקטים עם קולו הלוחש לרוב, שגורם לי להרגיש כאילו שהוא שר רק בשבילי. רוב הסיכויים שעוד לא שמעתם עליו, אז אתם יותר ממוזמנים לבדוק.

אסיים בתקווה קטנה: שהשנה יצא סוף סוף אלבום הבכורה של אמן שאני מעריכה מאד, ושאם אתם לא מכירים עדיין, אז הגיע הזמן - צביקה פורס, ואולי גם אלבום ראשון למשורר והסופר המוכשר והמרגש גון בן ארי בשם הבמה שלו - Savage .detectivesשתהיה שנה טובה!