יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

33% שומן

למרות שלא רואים את זה עלי, יש בי 33% שומן. כמו גבינה עשירה במיוחד, גם אני לא הכי בריאה. את העובדה הזאת גיליתי בזכות בדיקה אצל הדיאטנית שלי - נטע-חן ליבנה. הייתי אפילו יותר שמנה מזה, אבל הצלחתי לרדת באחוזי השומן מאז.

לפני כמה שנים גיליתי, שיש במשפחה קטע תורשתי כזה של כולסטרול גבוה, מה שגרם לי להסתכל על בדיקות הדם שלי באופן קצת שונה ולהילחץ פחות. הלחץ ירד, כי חשבתי לעצמי - נו, גם לאחותי הרזה הרבה יותר יש בעיה, וגם להורים שלי, ואף אחד מהם לא מתלונן. וחוץ מזה - החבר שלי אוהב אותי בכל מצב, אז למה שאני אלחץ? והמשכתי לאכול, לאכול שמן ולאכול הרבה.

I heart cheese


כמובן שעליתי במשקל. אלה שהכירו אותי לפני כן אולי ישימו לב, אבל רוב האנשים לא ממש ראו שאני כבר מגיעה למשקל די עצום בשבילי (עברתי את 70 הק"ג). בעקבות העלייה במשקל קרו גם דברים נחמדים כמו הכפלה במידת החזייה, אבל בעיקר קרו דברים לא טובים. הכולסטרול המשיך לעלות, אחוזי השומן עלו לגבהים לא בריאים, ואני בעיקר שנאתי להסתכל על עצמי במראה בכל מה שחושף יד, בטן ולעתים אפילו את הפנים שלי, ולא ממש שינה שהחבר אוהב וחושב שאני סקסית. הרגשתי שמנה.

לפני שנתיים וחצי התחלתי ללכת לחדר כושר סמוך למקום העבודה דאז, ושם התחלתי גם תוכנית עם דיאטנית המקום - נטע חן. לא התמדתי יותר מדי, וכשעזבתי את אותה עבודה, עזבתי גם את חדר הכושר, אבל את המספר של נטע-חן שמרתי. שיהיה. בזמן הקצר שהייתי אצלה הצלחתי לרדת, אבל ממש מעט, ולא הבנתי למה. הלכתי לחדר כושר, התמדתי בדיאטה פחות או יותר ובכל זאת, הקילוגרמים לא זזו. הלכתי לבדיקת דם ראשונה מיני רבות אצל רופאת המשפחה, שאמרה לי שהכולסטרול לא במצב טוב, וחוץ מזה יש עוד כמה סעיפים שחייבים להתחיל לעקוב אחריהם, אז התחלתי. בזכות אותן בדיקות הבנתי גם מה היה אחד הגורמים לעיכוב הירידה במשקל  - האנמיה שלי, שליוותה אותי שנים, חזרה. ולא הזיזה את כדוריות הדם, ולכן הכל אצלי יותר איטי. אבל אז כבר היה אבוד מבחינת הרצון שלי להשקיע בעצמי.

לאחר כחודש התחלתי לעבוד בעכבר העיר, ומדי פעם הייתי פוקדת את חדר הכושר בבניין עם חברה על ההליכון, אבל עדיין לא ממש שמרתי על הגוף שלי. המשכתי בבדיקות הדם, שהובילו לאולטרסאונד לכבד, שהוביל לאיתור ציסטה קטנה של 15 מ"מ, שלא מדאיגה כרגע אף אחד, אבל גם אחרי עוד אצטרך לעקוב. במקביל החלפתי את הגלולות שלי למותג אחר, שלפי רופאת המשפחה - אמורות היו לעזור בהורדת הכולסטרול (מסתבר שגלולות רבות מעלות את רמת הכולסטרול בגוף. כיף, לא?). אבל הן לא ממש עשו את העבודה. התחלתי ללכת לדיקור ולשיאצו פעם בשבוע, והדבר עזר זמנית, אבל ברגע שהפסקתי - הכל חזר לקדמותו.

עטיפת האלבום Koi no Yokan של Deftones
עכשיו נכנסתי לבעיה - מצד אחד, אני לא יכולה להרשות לעצמי פיננסית לשלם על דיקור ועל שיאצו פעם בשבוע. המדקרת רצתה שאחליף את הגלולות ל"רגילות" או אפסיק בכלל, אבל רופאת הנשים לא הסכימה, כי היא מפחדת שאקבל התקף לב (מסר מרגיע לכל הדעות). כך נתקעתי עם רצון לטפל בעצמי, אבל עם חוסר יכולת של הגוף לשתף פעולה.

לפני חצי שנה החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולהרים סוף סוף את הטלפון ההוא. קבעתי איתה פגישה, הכנו תפריט קפדני והתחלתי לספור צעדים ולסרב לכל מיני מאכלים. בהתחלה זה היה קל. אכלתי סלט, חזה עוף, פריכיות ויוגורטים בלי בעיה, ההיקפים החלו להצטמצם והקילוגרמים התחילו לרדת (וחשוב מכך - השומנים החלו להיעלם), החבר הבשלן שיתף פעולה כמובן, והחליף את המאכלים המפנקים באחרים, דלי שמן ופחמימות ומרובי עוף וירקות. לפני כחודשיים, עם רדת הטמפרטורות, החלטתי להפסיק להיות עצלה ולחזור ללכת לחדר כושר בעבודה, כי ידעתי שהקור בלילות לא יאפשר לי ללכת הרבה בחוץ. בינתיים אני עושה את זה פעם-פעמיים בשבוע, אבל יודעת שזה ישתפר.

לפני זמן קצר התחלתי להרגיש שחוסר הבטחון הישן שלי חזר לתקוף ביתר שאת. לא ארחיב בנושא, אבל אני מרגישה לא טוב עם עצמי ועם היכולות שלי, והדבר משפיע גם על אופי הדיאטה. התחלתי להרשות לעצמי לאכול גם דברים אסורים, מה שהוביל להתנפחות קלה חזרה, והנה אני כבר מתחילה לשנוא את עצמי שוב מדי פעם כשאני מביטה במראה (המילה "מכוערת" נזרקה לעברי מתוכה פעם או פעמיים). כבר חשבתי לוותר, כי גם ככה אני לא טובה בכלום, ולא מצליחה בשום דבר שאני מנסה, בין אם זה בעבודה, בחיים או בדיאטה, והתקשרתי לנטע-חן כדי לדבר איתה ולבקש עצה בנוגע להמשך הדרך התזונתית וההתמודדות עם העניין. היא ישר אמרה לי - את לא מוותרת. את באה אלי מחר ונראה מה עושים.

למרות שחששתי מזה בתחילה, לשמחתי, הלכתי אתמול לפגישה איתה שקצת איפסה אותי. היא לא שקלה אותי הפעם, ולא בדקה היקפים, כי ידעה שזה רק יוסיף למצב הרוח המעורער, אלא פשוט דיברה איתי ואפילו נתנה לי לבכות קצת. אחד הדברים שהיא אמרה לי הם - אני מאמינה בך. ופתאום הבנתי עד כמה המשפט הזה חסר לי. התחושה שמאמינים בי, שסומכים עלי שאני יכולה, ולא באיזה משפט סתום ברשת, או מאהובי שברור מאליו שאוהב אותי, אלא ממישהי שלא חייבת לי כלום. פתאום הבנתי כמה חסר לי שמישהו חושב שאני גאונה, ומעולה וכל מה שטוב, בלי עיקומי פרצוף (אלא אם אני אומרת שאני רוצה כפית סוכר בקפה). היא שלחה לי את הסרטון הזה, ואני מתכוונת לצפות בו שוב, בתקווה שהוא יעזור לי.



בכל מקרה, אני לא מוותרת לעצמי עדיין, ומוכנה להמשיך להילחם על הבריאות שלי ועל המשקל שלי, להוריד את אחוזי השומן, הכולסטרול הרע וכל מה שהורג אותי לאט. ואם לא בשבילי, אז בשביל מי שמאמין בי.

4 תגובות:

Noa אמר/ה...

אני מאמינה בך. במאות אחוזים ובאהבה רבה. יש בך הרבה יותר כוח ממה שאת חושבת, אהובה. את יכולה לעשות כל מה שרק תרצי אם רק תחליטי שזה מה שיקרה ויהי מה.
אוהבת אותך.

אורי ברייטמן אמר/ה...

אני מאמין בך. וביכולת שלך לאכול אוכל יותר בריא.

אנונימי אמר/ה...

אהלן שלי.

נתקלתי בפוסט שלך במקרה אבל הוא הזכיר לי דברים שעברתי ורציתי לשתף אותך בשביל עצמי ואולי גם בשבילך.

הייתי במצב דומה לשלך אבל קצת פחות חמור - כולסטרול במשפחה, השמנה, אחוזי שומן גבוהים. מה שהיה חמור באמת לא היה הכולסטרול אלא הסוכר והשומנים בדם שהם הרבה יותר מדאיגים, במיוחד אצל אנשים צעירים. והרופאים דיברו איתי ולא הקשבתי, עד שטסתי לטיול שנורא רציתי והתנשפתי בכל העליות והחלטתי שזהו, מספיק.

הדרך לאורח חיים בריא היא מסע. לא קמים בבוקר ויורדים במשקל וחוזרים הביתה מאושרים ומעושרים. עולים, יורדים, מרגישים רע, מנסים שוב. יש המון דרכים להיות בריא ואת צריכה למצוא את הדרך שלך, והיא תיקח זמן, אבל את תצליחי. כי זה חשוב. כי את תרגישי טוב יותר, יותר עירנית, יותר שמחה, תחיי טוב יותר שנים ארוכות יותר - ולאורך המסע תגלי דברים חדשים על עצמך.

בסיפורי ההרזיה שמספרים לנו הכוכב ירד במשקל וחי בעושר ואושר. אבל האמת היא, כך גיליתי משנים של נסיונות, שהמאבק האמיתי מתחיל אחרי שיורדים במשקל. לי היה מאוד קשה עם הגוף החדש שלי, וכשהבטתי במראה הרגשתי שמנה יותר מפעם, מבוישת וזרה לעצמי. מאז שירדתי במשקל ועד היום אני הולכת פחות עם בגדים חושפניים ומתביישת בגופי, למרות שאני רזה יותר. קשה לי יותר להביט במראה. אני לא יודעת למה. הרגלי ההמנעות שלי דכדכו אותי, והרגשתי כאילו אני בדיאטה מהחיים עצמם וקשה לי להנות. כל אלו דברים קשים מאוד לחוות ברגע שבו אומרים לך שזהו, ניצחת, ועכשיו את אמורה להיות מאושרת. קראתי על תופעות פסיכולוגיות שמלוות לירידה במשקל וגיליתי שאני לא היחידה. גם את לא.

החדשות הטובות הן שזה הולך ומשתפר. היום אני כבר שנה וחצי אחרי, עליתי קצת אבל זה קל יותר. הרגלי האכילה שלי והרגלי הספורט משתנים לכאן וקצת לכאן אבל בדיקות הדם טובות יותר ואני כבר לא מתנשפת בעליות ולעולם לא אחזור למקום בו הייתי, כל עוד זה בשליטתי. בריאותי חשובה לי והיא תחום עיסוק מרכזי בחיי, זה הכל.

אני מאחלת לך בהצלחה ואושר רב ושתלכי ותתחזקי. הדרך ארוכה אבל רצופה במראות יפים, וזה שווה כל רגע.

אביטל אמר/ה...

אחותי היקרה לי כל כך!
כרגיל את מרגשת בכתיבה וכותבת בלי מחסומים. הלוואי והיית מצליחה להסיר את המחסומים האלו גם בחיים כמו שאת מרשה לעצמך בכתיבה.
אוהבת אותך ומאמינה בך מאוד. את תמיד היית האחות החכמה והמוצלחת ותמיד תישארי כזאת :)