יום שבת, 14 באוגוסט 2010

צריך אותו ועוד איך

יואב קוטנר, האיש הקטן מהרדיו, אותו איש שרבים מאוהבי ועושי הרדיו בישראל גדלו עליו וקיבלו את ההשראה ממנו, טען לפני כשבוע בראיון לוואלה! שכבר לא צריך אותו כשדרן שחושף מוזיקה חדשה ולא מוכרת, כי יש אחרים שכבר עושים את זה.
אחרי ההלם הראשוני של האמירה כפשוטה, התחלתי לנסות הבין מאיפה זה בא. הרי כולנו חשופים כל הזמן לאתרי אינטרנט שונים, ומי שבאמת מחפש את המוזיקה החדשה שתבעט לו בבטן יודע לאילו אתרים להיכנס, ולכאורה לא צריך את הפורמט של הרדיו שיגיד לו מה טוב, מה חדש ומה מעניין. אני חושבת שזה לא נכון.

מה שקוטנר שוכח להתייחס אליו זה שלפני המוזיקה החדשה הזאת הייתה גם מוזיקה ותיקה יותר, וגרסאות פחות מוכרות לכולנו, אבל מוכרות לאנשים כמוהו שצרכו וחפרו מוזיקה עוד לפני האינטרנט ועודף המידע שיש היום. חוץ מזה, לדעתי אי אפשר לסמוך רק על האתרים האלה ועל המגזינים מחו"ל שיגידו לנו מה טוב ומה שווה. כמו אז, גם היום, חלק מהחשיפה שלנו למוזיקה חדשה ולא מוכרת היא דרך אנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם ועל טעמם האישי. כשחבר אמר לי שהאלבום החדש של ארקייד פייר הורג אותו, הורדתי אותו מייד כדי לבדוק על מה הוא מדבר. כשחבר אחר מספר לי על להקה שהוא ממש אוהב שנים ואני לא מכירה, אני מחפשת אותם ברשת כדי לדעת ממה הוא מתרגש. קוטנר ומגישים/עורכים אחרים כמוהו, הם בשבילי כמו החבר הזה, רק ברדיו. הם האנשים שיגידו למאזינים כשמשהו מעניין אותם או מרגש אותם מאד, והמאזין ילך ויחפש את האלבום או אולי רק את השיר במקומות אחרים, כי המאזין יודע שהשדרן יודע על מה הוא מדבר. אז נכון, כבר לא הולכים לחנות התקליטים הקרובה כדי לקנות את האלבומים, אבל הצורך להכיר דברים שלא הכרנו קודם עוד קיים ובועט אצל כולם

לא אשכח את הפעם הראשונה בה הוצגתי בפני יואב קוטנר. בדיוק התחלתי לערוך מוזיקה ברדיו תל אביב, והנה אוהד רז, שהיה העורך הראשי באותה תקופה, מציג בפני את האיש שעד לאותו רגע היה ישות רחוקה ומיתולוגית בשבילי. לחצנו ידיים ואני הרגשתי שעוד רגע אני נופלת מכל המדרגות. מודה, לא הייתי מאזינה אדוקה לתוכניותיו אי שם בשנים שהפכו אותו לאותה מיתולוגיה (הייתי צעירה מדי), אבל שמו הלך תמיד לפניו, והאנשים להם כן האזנתי בצורה אדוקה כשגדלתי, כמו קוואמי למשל, היו תלמידיו. לצערי לרדיו ת"א עברה ההתרגשות ממנו די מהר, ובכל פעם ראיתי איך פוגעים בכבודו עם החלטות שפגעו בחופש היצירתי שהפך אותו למי שהוא מלכתחילה. השינויים האלה חלו לאחר התפטרותו של לירון תאני, שלא היה מוכן להגביל את האיש מעבר למה שכבר נאלץ להגבילו בגלל שיקולי רייטינג והחלטות הנהלה כלכליות ומכעיסות. פתאום החלה תחושה ברדיו שצריך לשים מוזיקה מסוימת מאד שהולכת עם הקו של מנהל התוכניות החדש ושל הנהלה שכונתית וגסת רוח שאין לה דבר וחצי דבר עם מוזיקה. הנהלה שרוצה שהרדיו יהפוך להיות יותר ערוץ 24 מערוץ 24. שרוצה שישמיעו את התוכניות בשוק בקולי קולות, ולא במשרדים או ברכבים של מאזינים נאמנים. כמובן שברדיו כזה לא היה לקוטנר מקום, אבל הוא נשאר. יתכן שמתוך האהבה הגדולה שלו לפורמט ולשידור, גם אם לא נתנו לו לשדר מוזיקה חדשה, ובחרו לו מי יופיע אצלו בתוכנית. ברדיו כזה אין מקום להרבה תוכניות שהודחו מהרדיו בצורה המונית, לכן אני לא מתפלאת שעינת שרוף לקחה את מקומו של קוטנר בשיבוץ התוכניות, כי שרוף היא מה שהתחנה הזאת הפכה להיות. הרבה רעש בלי הרבה אמירה מאחוריו. (מיותר להגיד שאחוזי ההאזנה לתחנה ירדו בצורה דראסטית).

כמו רבים שמחתי שקוטנר חזר לגלי צה"ל. אמנם לשעה בעייתית למדי (בכל זאת, תשע בערב), אבל עדיין – סוף סוף יש לו את החופש לערוך כרצונו במקום בו נותנים לו את הכבוד הראוי לו.

יש שלא יסכימו איתי, אבל אני חושבת שחלק מתפקידיו של הרדיו הוא לחדש. גם אם מדובר במוזיקה מלפני 30 ו-50 שנה שלא התמזל מזלנו להכיר. טוב שיש שדרני רדיו כמו יואב קוטנר כדי להזכיר ולהכיר לנו את השירים האלה. נכון, יש אנשים שיותר מחוברים למוזיקה החדשה כמו קוואמי, לאון פלדמן ועוד כמה וכמה בכל מיני תחנות רדיו אקדמיות. אבל נקודת המבט של יואב קוטנר על מה שקורה כרגע בשטח ומה שהוא עשה ועושה להרגלי צריכת המוזיקה לא יסולא בפז.

2 comments:

יואב קוטנר אמר/ה...

תודה על המילים היפות
יואב קוטנר

הופמןמןמן אמר/ה...

מסכים לגמרי.
אנשים כמו קוטנר, בועז כהן ודומיהם עשו ועושים חיל בכל הנוגע להשמה של מוזיקה שיש בה גם תוכן ברדיו.
הם מספקים אלטרנטיבה, ולו בקצת, לשאר הזבל המיינסטרימי שקיים.
זה מזכיר לי לבכות על מה שקרה ל-88 על הדרך.