יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

רעש טוב – ריקושטים מהופעתם של Pink Noise בלבונטין 7, שני, 26 ביולי

לא הכרתי את הלהקה עד לפני שבועיים בערך. הבנתי מהשלטים ברחבי העיר והרשת שמדובר בלהקה של ישראלים שפועלים בארה"ב, ששניים מהם, יובל ואיתמר, הם אחים של הצלם והבמאי יוני ציגלר, ושהם נותנים בראש.

ביום ראשון שעבר, יום לפני ההופעה, שמעתי ב"הקצה" עם קוואמי שיר שלהם, וביום שני החבר הפרטי שאל אם בא לי ללכת, כי יש לו כרטיס חינם. חינם זה משהו שאני מחבבת, אז אמרתי למה לא, והלכנו לשם. בכל זאת ט"ו באב, ורוד, חמוד לא?

בעדכון שהתפרסם בפייסבוק באותו יום, היה כתוב שגם הזמרת קאקי קינג, בכבודה ובעצמה, תתארח ותעלה להופיע עם הלהקה. קינג הופיעה כמה ימים לפני כן לבדה בתל אביב, ואחרי מקרה בו צייצתי על השם שלה ומה שהוא מזכיר לי, והיא ענתה לי על כך שהיא מבינה שהשם שלה לא עובר טוב בתרגום, התעניינתי לראות איך היא נשמעת.

לפני הלהקה עלה לחימום אמיתי אשר, כנראה חבר של הלהקה, שהופיע לבדו וביצע מספר שירים שקטים ונעימים. רק הוא והגיטרה. לרגע חששתי שכך גם הלהקה עומדת להישמע, וטיפה התחרטתי שבאתי. בכל זאת – יצאתי מהמזגן המבורך ללחות התל אביבית בשביל לשמוע רעש. זה לא שהוא לא היה טוב, הוא פשוט לא היה מה שחשבתי עליו.

כאשר הלהקה עלתה, ניתן היה לשים לב לשני דברים עוד לפני שהם ניגנו אקורד אחד: שאחד מהלהקה ממש דומה ליוני ציגלר (שזה הגיוני, כי הוא אח שלו) והדבר השני – ששרון סולמי הסולנית תימניה! לא עוד בחורה רכה עם שיער גולש ושמלה מיושנת, אלא רעמת תלתלים מרשימה, ג'ינס צמוד ותנועות אגן לא נגמרות אל מול הבס הרועם.

אבל בואו נשים רגע את המראה החיצוני בצד ונתמקד במוזיקה של הלהקה, כי היא בכל זאת העיקר כאן.

בתחילת ההופעה פינק נויז הציגו גיוון מוזיקלי טוב, משהו בין רוק אורבני לבין אקספרימנטליזם אפל וסקסי, כאשר כל אחד מהשירים לקח את הקהל למקום אחר מבחינת הקצב, הווליום והמילים. באחד מהם הסולנית אפילו הורידה את הבס ושרה שיר נעים ומרחף שהזכיר קצת את איטליז רק יותר מגניב. האווירה השקטה של השיר לא מאפיינת את רוב החומרים שהלהקה ביצעה במהלך ההופעה, אבל זאת בהחלט הייתה אתנחתא מרעננת ומעניינת.

אחרי השיר הזה הסולנית החזירה לידיה את הבס ואז התחיל הבלגן. השירים התחילו להיות רועמים יותר, חזקים יותר והנגינה של חברי הלהקה מאוחדת ואינטנסיבית הרבה יותר. עומס הגיטרות של יובל ואיתמר ציגלר, יחד עם הבס של שרון, יצרו קיר רעש שלעתים היה חזק מדי לדעתי, אפילו במקום כמו הלבונטין, שמורגל בהופעות מהסוג הזה. קיר הרעש הזה גרם אפילו לחובבת הארדקור כמוני להתרחק מהבמה בעדינות במהלך ההופעה. קשוחים ממני נשארו צמודים לבמה בכל זאת, באמת כל הכבוד להם.

אני יודעת שזה לא תמיד העיקר בהופעות, אבל לפרקים היה קשה להבין את המילים של השירים. בכל זאת מדובר בלהקת שוליים, ומן הסתם רוב הקהל לא היה בקיא בטקסטים של השירים (כולל אותי), אז היה יכול להיות נחמד להבין על מה המהומה. בהתחלה זה עוד הדאיג אותי, אבל ברגע שמחליטים להיטמע באווירה של ההופעה והמוזיקה הטובה, המילים בהחלט הופכות שוליות.

וקאקי קינג? היא עלתה רק כדי לנגן שיר אחד על הגיטרה ומיד נעלמה. אם מישהו שהיה בהופעה בלבונטין רואה חתיכה לא ברורה על הנעל שלו, יש מצב שהוא דרך עליה.. היא פשוט ממש קטנה. :)

יצאתי מההופעה עם אוזניים מצלצלות ועם רצון להכיר את הלהקה עוד. למרות הרעש ובעיות הקומוניקציה עם הקהל, נראה שיש שם משהו טוב שרוקריות אחרות בישראל היו שמחות ללמוד.


מומלץ לבדוק את אתר הלהקה - http://www.pinknoiseny.com/

תגובה 1:

עידו שחם אמר/ה...

ראשית כל תתחדשי על הבלוג, לא ידעתי שיש לך.

בעניין פינק נויז, חוויתי משהו אחר. ההופעה השניה שלהם בלבונטין היתה מאוד משעממת לדעתי. היא התחילה טוב, אבל מהר מאוד השירים התחילו לחזור על עצמם, והלהקה היתה נטולת כל כריזמה הופעתית, כולל הסולנית.

לא נעים להגיד, אבל לדעתי הסולנית לא שרה טוב כל כך, ולא ניגנה טוב כל כך. ברגע שהבאס עבר לידיים של אחד הגיטריסטים פתאום שמעו אותו, כשהוא חזר אליה פתאום הוא נעלם. וכן, אני מצפה מסולן, בטח כזה שמנגן בארץ השואו אמריקה, שיחזיק אותי על קצות האצבעות וזה פשוט לא קרה.

על הנייר הם הרכב מעניין, אבל בהופעה זה פשוט לא עבד לדעתי. באיזשהו שלב נמאס לי להשתעמם ופשוט עזבתי באמצע. יכול להיות שציפיתי ליותר.