שנת 2011 מסתיימת לה השבוע, ואיתה הגיעו סיכומי השנה הקבועים. כולם שואלים – אילו אלבומים השפיעו עליכם השנה? אז נכנסתי להצביע, עברתי על הרשימות, בדקתי עם עצמי, ולראשונה מזה שנים, התקשיתי לבחור. לא בגלל עודף האפשרויות, להיפך - לא היה שם כלום שנראה לי מספיק טוב לזכות בתואר "אלבום השנה שלי". פתאום הבנתי, שהאלבומים שליוו אותי לאורך השנה הם דווקא כאלה שיצאו ב-2010. שני האלבומים האלה הם: ארקייד פייר עם - the Suburbs והנשיונל עם High Violet, להם האזנתי ללא הפסקה. לא שלא היו אחרים שהאזנתי להם, אבל אל שני אלה תמיד חזרתי. ארקייד פייר המציאו עצמם מחדש באלבומם האחרון, ורק לפני שבוע יצא קליפ יצירתי במיוחד ל- Sprawl 2שמשאיר את the Suburbs לגיטימי ואקטואלי אצלי.
הגרסה הקלאסית, כנסו לקישור בשביל הקליפ האינטראקטיבי
אמנים שעוד איכשהו הצליחו להשאיר עלי את חותמם היו דווקא האמנים הותיקים יותר , ביניהם טום וויטס עם אלבום מצוין ומרגש, ג'יל סקוט שנהייתה קצבית יותר ונשארה מעולה והביסטי בויז שחזרו לשנות ה-80 ולקלאסיקה - Fight for your right עם סרטון קידום עטור מפורסמים. לעומת זאת, אף אמן חדש לא נשאר איתי לזמן רב מעבר לרגע בו שמעתי שיר שלו. יהיו שיטענו שזה הגיל, שגורם לי להעדיף את המוכר והידוע על פני משהו חדש. אני לא חושבת שזה נכון. אני מאד אוהבת להכיר דברים חדשים, צלילים שונים וגישה אחרת למוזיקה, ויעידו על כך הספריות המוזיקליות שלי. גם הפיזית וגם זאת שבמחשב שלי. מצד שני אני רואה את הבלוגרים מרעיפים שבחים על אמנים, ושמה לב שהם מתנהגים כמו ילדות פופ מרוגשות, שלפני דקה וחצי ריירו על ג'סטין ביבר, ובעוד חודש חודשיים ימצאו בחור חדש לצרוח למראה שמו או תמונתו בעיתון. צריכים הוכחה לכך? הבלוגרים האלה מריירים כרגע על לנה דל ריי, מוצר פופי מובהק של חברת הפקה. מדגישים את זה משרדי הבוקינג הישראליים שמביאים את האמנים המצליחים (של הרגע) לארץ. האמנים האלה באמת מצליחים כרגע בחו"ל, אז ברור שיהיה הייפ לקראת בואם לארץ, ומעט אחרי שהם יחזרו לביתם עוד נראה תמונות של עוזרות יח"צ מרוגשות שקיבלו נשיקה מהבסיסט, וזהו - לאחר מכן, הוא ישוב למחסן הגרוטאות של אמני האינדי שהיו פה פעם ומאז לא שמעו עליהם מילה.
פלאשבקים משנות ה-80. הביסטי בויז
זה לא אומר שלא יצאו דברים טובים השנה, פשוט לא יצא שום דבר שאני מסוגלת להכתיר אותו כ"אלבום השנה" שלי. מה לעשות שאלבום השנה שלי, יצא בכלל בשנה שעברה.
אם השם ספי אפרתי לא אומר לכם כלום,
אתם כנראה לא בבלוג הנכון. אפרתי הספיק לנגן בעבר עם רם אוריון, היה חלק מההרכב "הווקי טוקיז" עם חמי רודנר ואסף שריג, שיתף פעולה בערבי הג'אם של נוכלי
הג'ימבורי ומנגן עם אביב גפן כבר זמן מה, כחלק מהתעויוט ובבלאקפילד. לאחרונה הצטרף
למוניקה סקס כשאלה חזרו להופיע, ובינתיים נראה שהוא מרגיש שם בבית. אפרתי שיחק בדרמה
"תעשה לי ילד", לצד גל תורן, תפקיד שגרם להרבה מאד נשים להתחיל לחלום
עליו בלילות.
עכשיו ספי אפרתי לוקח צעד אחד הצידה, עובר למרכז
הבמה, ופותח בקריירת סולו עם נגנים משלו. לפני ההופעה שמעתי רק את הסינגל הראשון
שלו "לא רוצה לתל אביב" ומלבד ההזדהות שלי עם המילים, אהבתי מאד את ההפקה
מסביב. לכן הסתקרנתי לדעת איך זה ישמע בהופעה חיה.
על הבמה עמדו, לצידו של ספי המרוגש עד
מאד, דניאל עבר-הדני על הבס, רועי צעדי בגיטרה, מתי גלעד על הקלידים יחד עם ספי, חגי
שלזינגר על התופים ועונגי ציזלינג בסקסופון. ההתרגשות של ספי הייתה ניכרת, דבר שיכול
להפתיע מצד אחד, בגלל ניסיון הבמה הרחב שלו. אבל כשחושבים על זה – זאת הייתה הפעם
הראשונה בה הוא ביצע שירים שהוא כתב והוא צריך להוכיח את עצמו בעוד דבר מלבד נגינה
מופלאה. לאורך ההופעה ספי עמד בעיקר מאחורי הקלידים, גם כשלא ניגן בהם. נראה שהוא
ניסה למצוא מקום לעמוד בו, ולהיות חשוף לקהל גם פיזית, אבל מבנה הבמה הקטן של
האוזן קצת מנע ממנו את החופש הזה.
מרגש ומתרגש: ספי אפרתי בהופעה
באמצע ההופעה, הצהיר שעכשיו הוא יבצע כמה
שירים על אהבה, ושנדע שבכל האלבום לא נמצא את השורש א.ה.ב או ע.ז.ב. זה בהחלט לא
הפריע להבין את המסר בשירים כמו "דצמבר" או "שר לה שוב"
המקסימים והנוגעים כל כך. את הסינגל החדש "לא רוצה לתל
אביב", הוא ביצע פעמיים. פעם אחת באמצע ההופעה, ובפעם השנייה בהדרן. במהלך
הפעם הראשונה, עצר את השיר מספר פעמים, והגן על השיר בטענה שמי שזה מפריע לו, שלא
יקח את זה קשה – תל אביב זאת עיר, לא בן אדם.
אפרתי מצליח, בלי אירוחים מיוחדים או
גרסאות כיסוי מוכרות, לכבוש את הקהל בעזרת אותה התרגשות ובעזרת הנגנים המצויינים.
לאורך ההופעה הוא מודה לקהל שנתן הזדמנות והגיע מבלי להכיר את השירים. כשעיני
עוברות על הקהל, אני לא רואה בקהל הרבה אנשי "תעשייה", אלא דווקא חברים
(חלקם עובדים איתו) ובני משפחה מחייכים ואוהבים, וזה צובט את הלב בהערכה – שהוא
באמת עושה את זה מההתחלה. בעצמו. והוא עושה את זה ממש טוב! מחכה לשמוע את האלבום.
כל מי שמכיר אותי יודע, שאייטיז זה ממש לא הקטע שלי. לכן מעט
התאכזבתי מהשינוי שלהקת אנטיביוטיקה עשו בשנה האחרונה, כשהפכו משלישייה חזקה ובועטת לרביעיית סינתרוק. אתמול הבנתי שגם עם סינתי זה יכול לעבוד.
אני עוקבת אחרי להקת אנטיביוטיקה כבר שלוש שנים בערך. בהופעת ההשקה של
אלבום הבכורה שלהם "להישמע להוראות השימוש" לא הייתי, כיוון שהייתי תחת
השפעת אנטיביוטיקה משלי, אז בהחלט חיכיתי לראות מה יש לחברים להציע, עכשיו כשהם עם
אלבום שלם בחוץ. הלהקה עברה שינויים פרסונליים ומוזיקליים קלים, עד שהגיעה למה
שהיא היום. דן פביאן בלוך (שירה, בס), היה בתחילה קצת ביישן וקפוא בהופעות, אבל עם
הזמן והניסיון שהוא צבר, הבטחון הגיע לבקר והחליט להישאר איתו, מה שהפך את בלוך
לכוכב אמיתי עם בלורית מתנפנפת, כשהשיא היה בהופעה אמש, כשהוא נותן שואו שמאפיל על
ההופעה של גיבורי התרבות שלו ושל גיא רוזנבלט (גיטרה), חברו ללהקה - הקליק.
הקליק עלו באמצע ההופעה, לאחר שבלוך קרא להם בהתרגשות רבה. לצערי, איך
שהם עלו, האנרגיה במקום ירדה בחצי. השירה של דני דותן הייתה עייפה והנגינה של חברי
הלהקה לא הצליחה להעיר אותו. למרות זאת, הקהל המרוגש קיבל את מבוקשו, כיוון שהם
ביצעו רק להיטים. דווקא כשאנטיביוטיקה עלו לשתף פעולה ב"אינקובטור"
וב"גולם", הכל התעורר והחל לתפוס חיים חדשים ובועטים יותר. בלוך הכניס
את האנרגיות המוטרפות להן אתה מצפה בשיר כמו אינקובטור ונורית שטרנברג הוסיפה חן
וצבע עם הקלידים והצליחה להפוך חוויה די רועשת של גיטרות ותופים למשהו כיפי יותר.
לאחר שהקליק ירדו, נשמתי לרווחה ושמחתי שהלהקה הטובה ביותר הערב לדעתי
וגם לדעת אחרים במקום, נשארה על הבמה. אנטיביוטיקה המשיכו בשירים הישנים והמוכרים,
כמו "הבורג" וכמובן
"מונומליציה" (שעל שמו נקרא הבלוג שלי), רק בעיבודים חדשים ומהודקים
יותר ממה שהכרתי בעבר ועשו אותי שלי שמחה מאד.
אקדים ואומר שזהו סיכום שנה פרטי וסובייקטיבי לגמרי של האלבומים הישראלים שנשארו אותי גם אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה).
השנה יצאו הרבה מאד אלבומים ישראלים שהיו טובים, מעניינים או אפילו סתם מגניבים. התעשייה פרחה השנה מחוץ לבמות התל אביביות הקטנות, והגיעה גם לאולפני ההקלטות, משם יצאו לא מעט אוצרות. דליתי עשרה שעשו עלי רושם מעבר למגניבות או לכיפיות, ועשו לי משהו בפנים, שנשאר איתי גם לאחר ההאזנה. הערות או הצעות לאלבוים שעשו לכם את זה, יתקבלו בברכה.
הערה קטנה: יש בסיכום רק אישה אחת, אבל אני לא בוחנת מוזיקה לפי המין של היוצרים שלה. בעיני זאת הבחנה שקשורה יותר לשידורי רדיו ולא לכתיבה.
Oren barzilay - Sorrow Demons Joy Blizzards
את אורן ברזילי אהבתי עוד בתור נערה אוהדת קספרים, אז מובן שעקבתי אחרי הקריירה שלו עם השנים. אמנם את השלב האמריקאי בחייו פספתי, אבל ברגע שהוא התחיל להעלות שירים חדשים למייספייס שלו, האזנתי להם ואף הורדתי אותם.אלבום הסולו הראשון של ברזילי הוא אלבום מרגש, נוגע ללב, שמתאר תקופה לא קלה בחייו, ועם קולו הנעים וההפקה הנהדרת, ששונה כל כך מעשייתו עם הקספרים, מביא אלבום שישאר איתי עוד שנים רבות.
מיכל לוטן – roses and wine קול נעים נעים וסאונד עמוק שגורם לי פשוט להירגע, בזמן שאני מקשיבה לסיפוריםהמושרים שלה כמו שמקשיבים לחברה. בתחילה לא חשבתי שאוהב אותה, כיוון שאני לא מתחברת לסגנון ג'אז בדרך כלל, אבל מההופעה הראשונה התאהבתי. הגישה שלה למוזיקה, החיוך הכובש, הקצב שממלא את כל כולה , גרמו לי להתחבר ולרצות להכיר עוד וכמובן גם להקשיב לעוד ועוד שירים.
עוזי רמירז – lick my heart אין מה לעשות, אני פשוט אוהבת כל שיר של עוזי. אין הרבה אמנים שמסוגלים לגרום לי לאהוב את כל מה שהם עושים, אבל עוזי מצליח. איכשהו, למרות שהלכתי להרבה מאד הופעות שלו (הייתה תקופה בשנה שעברה, בה הרגשנו שעוזי הוא בכל מקום), זה פשוט לא הצליח להימאס עלי. זאת הגיטרה המיוחדת שלו , זה השפם והמשקפיים שהפכו לסימני ההיכר שלו, זה הקול המאנפף מעט שמזכיר זמנים אחרים וגורם לי להתגעגע למשהו שמעולם לא פגשתי.
זאב טנא – זה שר האמן הותיקוהנפלא הזה, הוציא השנה את האלבום התשיעי שלו ונראה שהוא פשוט לא מזדקן. הקול החרוך שלו, שמתאים כל כך לשמו - זאב - מתחבר לשירי המחאה ולשירי האהבה בצורה מושלמת.זמר משורר עם גישה נדירה לחיים ולמילים, שקשה מאד למצוא בימינו במוזיקה העברית.
מרסדס בנד – זהות מרסדס בנד מלווים אותי עוד מימי חיפה ההוללים, ולכן תמיד יתקשרו אצלי עם אותה תקופה בה חיפשתי זהות לעצמי. אם האלבום הקודם התמקד יותר בfאנק ובשאריות התהילה מ"תעשה לי ילד" (שלא ראיתי, אגב), האלבום הזה הוא הרבה יותר קשה. גם מבחינת הסאונד שבזכות גיא שמי הופך את השירים לקשוחים יותר, וגם מבחינת המילים של גל תורן שכמו תמיד, נשמעות אישיות ומסתוריות, אבל מעוררות אצלי הזדהות בכל אופן וגורמות לי לרצות רק לחבק אותו.
Betzefer - Freedom to the slave makers הלהקה שעושה כבוד לישראל בתחום המטאל, הוציאה אלבום שני ומטורף, שעושה חור בראש במובן הטוב ביותר. המוזיקה עוצמתית, אך לא מעצבנת את האוזן, אלא מתאימה כל כך לקול של אביטל טמיר שנכנס פנימה, והמילים (שאת רובן נאלצתי לקרוא כדי להבין, מודה) מהדהדות גם אחרי ההאזנה לאלבום, וגורמות גם לי, כחובבת מטאל, אבל לא מעבר לכך, להתחבר לשירים ולמוזיקה המצויינת שהם עושים.
Left – Here for now אלבום הבכורה של הצמד גל ואסף, שני הצעירים הפוכים כל כך ומוכשרים כל כך, שיוצרים הרמוניה מוזיקלית טובה בזכות זה. האלבום הזה בהחלט ליווה את האוזניים שלי מהרגע שהוא יצא ועד עכשיו, וסיפק לי לעתים בריחה נעימה מהמציאות האפרפרה של פלורנטין. המוזיקה שלהם גורמת לי להרגיש שאני במקום אחר ומעניין יותר. אני לא יכולה לחכות לאלבום השני, שיגיע לאחר התרעננות קצרה בארצות הברית.
נצ'י נצ' – צדיק אחד בסדום רביד פלוטניק, רבע מההרכב המעולה פרודוקס, הוציא לפני מספר חודשים את אלבום הבכורה שלו. הוא לא היה לבד שם כמובן. על ההפקה היה שקל, חלק אחר בהרכב ולאורך האלבום משתפים איתו פעולה כמה ראפרים נהדרים, שכבר הספקתי לשכוח מהם, כולל סימפול מ"גוף של קינג קונג, עם פרצוף של גודזילה" של ניי'גל האדמור. נצ'י מראה באלבום שהוא בא בכלל מהרגאיי, ומאהבה אמיתית ונדירה למה שהוא עושה. אלבום נפלא שחושף בפניך מישהו אמיתי שיש לו עוד הרבה מה להגיד, ואני מקווה שהוא יגיד את הדברים האלה באלבומים הבאים שלו.
קוואמי והחלבות – זרים במאה ה-21 אלבום שמשלב בין רוק, מטאל וראפ, שנוצר מתוך שברון לב קשה ומסמל בשבילי שאפשר תמיד לעלות גבוה יותר, כפי שקוואמי עצמומוכיח כל הזמן גם בעבודה המוזיקלית שלו וגם במאבקים הרבים להם הוא שותף. כל שיר באלבום הזה נועץ עוד מסמר בארון של המשבר ההוא, סוגר אותו ושולח אותו לעזאזל. קוואמי, יחד עם החלבות המוכשרים שלו לצידו, עושה אלבום שלם וטוב יותר מקודמיו שהיו כיפיים ומגניבים, אבל לא בוגרים כמו האלבום המצויין הזה.
Sun tailor - Like the tide הפתעת השנה שלי. לא הכרתי את האמן הזה עד סוף הקיץ האחרון ועדיין לא ראיתי אותו בהופעה, אבל השירים שלו הצליחו לכבוש אותי יחד עם עטיפת האלבום הקסומה. ארנון נאור, האיש מאחורי האלבום, מגיש לנו שירים יפהפיים ושקטים עם קולו הלוחש לרוב, שגורם לי להרגיש כאילו שהוא שר רק בשבילי. רוב הסיכויים שעוד לא שמעתם עליו, אז אתם יותר ממוזמנים לבדוק.
אסיים בתקווה קטנה: שהשנה יצא סוף סוף אלבום הבכורה של אמן שאני מעריכה מאד, ושאם אתם לא מכירים עדיין, אז הגיע הזמן - צביקה פורס, ואולי גם אלבום ראשון למשורר והסופר המוכשר והמרגש גון בן ארי בשם הבמה שלו - Savage .detectivesשתהיה שנה טובה!
ביום חמישי ה-25.8 הייתי בהופעה של מארק רונסון בביתן 1 שבגני התערוכה וחזרתי משם עם עיניים דומעות וגרון חרוך. זה לא בגלל שההופעה הייתה כל כך סוחפת, כמו שהיא הייתה מלאה אנשים שעישנו סביבי.
כן, הם עישנו במקום סגור שלפי החוק אסור לעשן בו. בתחילה עוד ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה במחשבה הרגילה שככה זה בכל מקום, ושלמי יש כוח להתווכח עם אנשים שבאו ליהנות מההופעה. לאחר זמן מה, כאשר כבר לא יכולתי לנשום כמו שצריך, התרחקתי עוד יותר מהאנשים וחיפשתי מישהו מההפקה שאוכל לדבר איתו ולשאול לאן נעלמו הגברתנים שהסתובבו במקום בתחילת האירוע.
מצאתי בחור מבוגר עם פרצוף סמכותי ושאלתי אותו, אז הוא ענה לי ש"ככה זה, ישראלים" – התשובה הרגילה והצפויה מכל. אז יש לי חדשות בשבילך- גם אני ישראלית, וגם החברים שהיו לידי ולא עישנו, אלא הלכו לפינת העישון כשהתחשק להם. זה לא הפריע להם ליהנות מההופעה כהוא זה. לי לעומת זאת, נהרסה כל החוויה מהמוזיקה הכיפית והמרקידה שקרתה על הבמה, כי איך שהתחילה ההופעה, המאבטחים פשוט נעלמו.
בדרך כלל במופעים גדולים, עולה נציג על הבמה ומבקש יפה מכולם לא לעשן תוך ציון העובדה שיש פינת עישון. כמובן שהקהל לא מקשיב, אבל זה לפחות קורה. הפעם זה לא קרה. בנוסף, לא היה אף מסך שאומר נא לא לעשן כמו בדרך כלל. היה חשוב להם יותר לפרסם את פייפאל ואת אקס.אל מאשר לדאוג לעניין מינורי כמו החוק. אז למה מר מפיק מאשים את הישראלים? אני מאשימה את ההפקה. אותה הפקה שבגללה ההופעות התחילו שעה וחצי אחרי השעה שהודיעו עליהן.
בתור אחת שהולכת לפחות פעם בשבוע להופעה, יש לי ניסיון בחוויות מכל מיני סוגים. אמנם ברוב המקומות בתל אביב האנשים מצפצפים על החוק, אבל בכל זאת ישנם מספר מקומות שמקפידים על כך והצליחו להוריד את רמת העישון למינימום אם בכלל. דוגמה טובה לכך היא האוזןבר שהפך לאחרונה לנקי מעישון לגמרי. לטעמי היה מספיק אם היו משאירים חלק אחד כאזור עישון, אבל כנראה שהם החליטו שויכוחים עם פקחים זה לא הקטע שלהם. בבארבי – שאול מטיל את אימתו על הקהל ודואג במו גופו לצמצום הכמויות ולמודועת של האנשים לעניין שעדיף לצאת לכמה דקות לעשן ולחזור, מאשר לעוף מהמקום. שלא תטעו, אינני אחת מאותם מיליטנטים של "אוויר נקי" שעסוקים בלכעוס ולהילחם בכל עשן סיגריות, ושהיו עסוקים בלתקוף אותי על מקום עבודתי שלטענתם תומך בעישון במקומות ציבוריים או על כך שאני מתרועעת עם מעשנים בזמני הפנוי, במקום בלעזור ולכוון אותי, אבל אני כן שואפת (אני יודעת, מצחיק) לנשימה נקייה יחסית בעת הבילוי שלי. אני לא יוצאת לפאבים מחניקים סטייל טקסידרמי הדוחה ודומיו מאותה סיבה. מצד שני, כן תוכלו למצוא אותי בתדר, שם אם העשן מפריע אני יכולה ללכת למקום אחר, בו העשן לא מפריע לי.
אני יודעת שיש הרבה אנשים שטוענים שזה חלק מהחוויה, כמו לשיר או לרקוד. אז זהו, שלא. לשיר ולרקוד זאת חוויה אחת. לעשן זאת חוויה אחרת. בתור בת זוג של מעשן די כבד, אני יודעת שזה אפשרי. כשבא לו סיגריה, הוא הולך לפינת העישון או יוצא מהמקום לכמה דקות וחוזר אלי. קצת מריח מסיגריות, אבל לא הורס לי את הבריאות. לעשן זה לא כמו לשפוך בירה על מישהו. לעשן זה לפגוע בו לטווח הרחוק, להרוס לו את החוויה ליותר מרגע אחד, ולגרום לו אפילו לזיכרון מההופעה כדבר רע. אבל העיקר שאתה סיפקת את היצר שלך לרגע. יהיו אחרים שיטענו שזה כמו האנשים שמזיעים בהופעות או עסוקים בלדבר במקום לראות את ההופעה בשקט. ברור שזה מעצבן, אבל אם הייתי רוצה חוויה סטרילית הייתי צופה בהופעה בבית. תזיעו עלי, תדחפו אותי, תשפכו עלי בירה בטעות. רק אל תעשנו עלי, כי את הנזק שזה עושה, כביסה אחת לא מורידה.
תגובה שקיבלתי (סוף סוף) בעמוד של החברה שהפיקה של האירוע - plug:
"ביום חמישי האחרון בהופעה של מארק רונסון ההפקה עשתה כמיטב יכולתה בהתאם לסמכותיה ולהנחיות על מנת למנוע עישון באולם.
בנוסף לצוותי האבטחה שדאגו לסרוק את האולם ולבקש מאנשים לכבות את הסיגריות גם הוגדרה פינת עישון.
סמכויות האכיפה של נושא העישון במקומות ציבוריים הן באחריות העירייה ונשמח אם הם יוציאו אותם לפועל."
חבל לי שהם מגלגלים אשמה על העירייה, כאשר כל הדברים שהם יכלו לעשות נעשו בעבר בהופעות בהן הייתי במקום, רק שהם לא טרחו לפעול כך.
לא יודעים מי זה שאנטל? חפשו בגוגל. זה מה שאני עשיתי לפני חודש וקצת, כשחברה שאלה בטוויטר מי ספונטני ובא איתה להופעה. דקות ספורות לאחר שהסכמתי להגיע, גילינו שההופעה קורת רק כחודש לאחר מכן, כך שהספונטניות הפכה לתכנון ארעי למתישהו בעתיד אם בכלל.
בתחילת החודש (אוגוסט) קיבלתי כמה וכמה תזכורות על ההופעה מבלוגרים חברים ומפרסומים סביבי, אז בדקתי עם החברה אם היא עדיין בעניין ההופעה. מה אתם יודעים? היא הייתה - אז הלכנו.
כבר כשהתקרבתי לבארבי הבנתי שזאת הופעה מסוג מסוים מאד. כולם עמדו בחוץ עם בקבוקי ערק, וודקה, בירה ועוד קוקטיילים ביתיים משונים בבקבוקי מים מינרלים. בעיני, הדבר נראה כמו מבצע "הכן עצמך לחיבוק אסלה", בשבילם זאת כנראה הייתה שגרה. המועדון עצמו כבר היה מלא אנשים שהטריפו את הברמנים על עוד בירה ועוד צ'ייסר, כאילו לא לגמו הרגע ליטר וחצי של אלכוהול מחוץ למקום. נמלאתי הערכה לקיבולת האלכוהולית שלהם.
כשהתקרבה השעה, התמקמנו במקום צדדי, שיהיה פנוי מספיק לריקודים עתידיים או לפחות לשאיפת מעט חמצן מדי פעם. וכמה טוב שעשינו את זה. ברגע שהקהל קלט את ראשוני חברי הלהקה עולים לבמה, הטירוף התחיל. כולם היו בעניין ללא יוצא מן הכלל. ככל שההופעה נמשכה, כך גם רמת הבלגן עלתה. כולם סביבי קפצו, רקדו ושרו את המילים, שאת רובם לא הכרתי, אבל זה לא הפריע, כי המוזיקה והאנרגיות של שאנטל ושל הזמרת הטורקיה המופלאה שאיתו, סחפו בלי לעשות חשבון למה שעומד בדרכם, אפילו לא לי. וכך יצא שבמשך שעה וחצי לא הפסקתי לרקוד ולקפוץ. אחד משיאי ההופעה היה כמובן "דיסקו פרטיזני", שנחשב ללהיט הגדול של שאנטל ובוצע באופן הרבה יותר אנרגטי ממה שניתן לראות כאן בקליפ הרשמי:
שיא נוסף הגיע כשבאמצע ההופעה ירד שאנטל מהבמה, נכנס אל תוך הקהל (תופעה שחוזרת על עצמה הרבה עם מופעים בחו"ל בבארבי), מסר ד"ש לחברים ברוטשילד , לצד אמירות כל הכבוד ולא להתייאש. הקהל, בתמורה, זיכה אותו בצעקות "העם! דורש! צדק חברתי!".
כשהלהקה ירדה המשיך הקהל בסיסמאות והחל לצעוק יחד – "העם! דורש! דיסקו פרטיזני!", ולא ויתר עד שכולם עלו לבמה, מתוגברים בבחורה שהחליטה לעלות על רמקול צדדי ורקדה לצידם ולהנאת האקורדיוניסט. נראה היה שאפילו הנגנים כבר לא מוצאים את נפשם מרוב היסטריה, ולרגע הייתי בטוחה שזהו, הנה נגמרת האנרגיה, אבל הם המשיכו ואפילו נתנו לכל מיני בחורות יפות בשמלות לעלות על הבמה ולרקוד ביניהם, עד שכבר נגמרו להם השירים, וכנראה גם מלאי הזיעה אזל מגופם, והם ירדו.
יצאנו מההופעה כשאנחנו מלאות אנרגיה ורק חיפשנו איפה לפרוק אותן, לצערי ליל חמישי בתל אביב הוא קצת בעייתי, אז פשוט ישבנו ודיברנו באיזו פינת רחוב עד שכבר היה מאוחר ופרשנו לביתינו. בהחלט סיום מושלם ונהדר לשבוע די מוזר שהצליח לפרוק ולהשכיח ממני את כל הרוע שחוויתי בו והדגיש את כל הטוב.
יש לי פינה חמה בלב בשביל צביקה פורס: הוא התגלה לאוזני לראשונה בתוכנית "מוזיקה בפנים", עם לאון פלדמן, ששודרה ברדיו תל אביב כשהוא עוד היה רדיו טוב. הוא התארח עם מספר שירים מקסימים שכבר אז ידעתי להעריך כמשהו מיוחד. כשנה מאוחר יותר אותו לאון פלדמן הקדיש לי שיר - Seven, בתוכניתו "נפוליאון" ובעוד כמה מקומות, מה שהיה פחות או יותר הטריגר לחזרה שלנו לזוגיות הנוכחית והפורחת.
צביקה פורס הוא האלטר-אגו ושם הבמה של צביקה לורבר, צעיר בן 25, כותב, שר ומנגן על קלידים (אבל לא רק) עוד מהתיכון. יצא לי לראות את צביקה לבדו, או בהרכב מלא, ובכל פעם הוקסמתי מחדש. בעוד שיהוא ירון למשל, מרגש ונוגע בעיני יותר כשהוא לבדו, ונראה בומבסטי ומעט מטורף כשהוא עם להקה, אצל צביקה זה לא ממש משנה. הלהקה היא תבלין שמוסיף הרבה למנה שהיא מושלמת מלכתחילה.
בגלל כל מה שכתבתי לעיל, החלטתי להתייצב ביום שישי, עם עוד כמה עשרות אנשים, באוזןבר. מה עוד יש לעשות בצהריים קיציים כאלה. לישון? לא אני. לא כשיש הופעות כאלה בעיר.
את תחילת ההופעה צביקה פתח לבד עם השיר "Sounds better" על הקלידים. במהלך השיר, חברי הלהקה טיפסו על הבמה והצטרפו לנגינה בזה אחר זה. ההצטרפות ההדרגתית הזאת הוסיפה להתפתחות השיר, עד לסיום האחיד והדרמטי של כולם, שהשאיר אותי מעט פעורת פה ומוחאת כפיים בהתלהבות.
צביקה מציג את השירים ואת הנגנים: דניאל רוט ואודי רז (הפשרות), סתיו בן שחר (חיה מילר וקרימינל פרוג'קט), טל קוהן (חבורת אטומיק וקרימינל פרוג'קט), הילה שרביט ואלון רם, שעולים ויורדים לפי הצורך בהם בשיר. לעתים הוא לבדו, לעתים הוא רק שר ולא מנגן כלל. בשיר אחד הוא אף מתנסה בגיטרה. בכל שיר הוא והלהקה משדרים קסם, יופי ומלנכוליה שעודדה אותי מאד באותם צהריים.
דניאל, הגיטריסט והמנצח של התזמורת הזאת, הנהיג את הנגנים בצורה נפלאה. הכל מאורגן ומדויק, למרות החסר בנגן אחד, החצוצרן. לנו, הצופים שלא שומעים ורואים את הלהקה בכל יום, הדבר לא הפריע, ואני רוצה לקוות שגם ללהקה זה לא היה נורא כל כך.
לפי תגובות הקהל, היו שני שיאים בהופעה – גרסת הכיסוי לשירה של קיילי מינו "Confide in me", שזכה למחיאות כפיים והתלהבות של הקהל כבר בתחילתו, והעלייה של צביקה מחדש עם ביצוע לשיר "Seven"שהפך לאחרונה ללהיט (כן, ההוא מתחילת הפוסט). השיר האחרון בהופעה, שלו אין עדיין שם, היה לדעתי השיא האמיתי. צביקה ביצע שיר חדש, ללא שם עדיין, שהיה לטעמי שיא של רגש ויופי שקט שהזכירו לי את ההיכרות הראשונית שלי עם המוזיקה שלו. שיר אהבה נוגע ללב, שבהחלט גורם לי לקנא קצת במושא אהבתו של האמן היפהפה הזה.
לפני מספר שבועות הגיע לבתינו ארגז מלא דיסקים. הארגז נועד במקור לזריקה, אבל החלטתי בכל זאת לעבור עליו לפני זה.אלבומים וסינגלים, ישראלים ולועזיים שאת רובם לא הכרתי וכנראה שאם הארגז לא היה נוחת בסלון, גם לא הייתי מכירה לעולם.
התחלתי לעבור על הארגז הזה בתחילה רק כדי למיין אותו. להפריד בין הסינגלים לאלבומים ולאי.פי, אך תוך כדי המיון עיני צדה מספר עטיפות יפות ומעניינות שגרמו לי להתעניין בתוכן האלבום עצמו. כיוון שאת הישראלים הכרתי או שכבר נמצאים ברשותי, לא התייחסתי אליהם כל כך, אלא בעיקר ואולי רק לאלבומים הלועזיים. היו שם אלבומי היפ הופ של כל מיני אמנים די שוליים ולא ממש טובים לטעמי, לצד אלבומי אינדי עם ציורים חמודים או בעלי שמות מעניינים כמו "the robot ate me", "I was a cub scout", "The magic numbers". בלי הרבה מחשבה החלטתי להוציא את אותם אלבומים, בין אם מתוך היכרות שטחית עד עמוקה עם האמן, ובין אם בגלל העטיפה עצמה או שם הלהקה שנשמע לי נחמד. החלטתי להאזין להם בהזדמנות הראשונה.
חלקכם אולי יתהו איך זה שאני לא מכירה את הלהקות האלה. ובכן - אני אמנם מאזינה ל"הקצה" של קוואמי מדי פעם, עוברת על בלוגי מוזיקה שונים (בעיקר ישראלים), אבל עדיין.. יש דברים שלא נכנסו מספיק עמוק למוח כדי להשאר שם.
כיוון שלאהוב אמן זה מבחינתי מחויבות ארוכת טווח, החלטתי קודם לחפש את שמות האמנים במקום המקובל הרשת – גוגל. לבדוק מה הסיפור שלהם ואיך נשמעים שירים שלהם (תודה לך יוטיוב). לשמחתי גיליתי כמה אבנים טובות. למשל The Others שהלהיבו אותי מאד, או Teenagers in Tokyo ו - I am Kloot שמצאו חן בעיני תוך שני שירים.
הדבר גרם לי לחשוב על הדרכים בהן אנו שומעים על מוזיקה חדשה בימינו. הרי הרדיו והטלוויזיה כבר אינם מקורות טובים במיוחד לשם כך. כמובן שישנן תחנות שכן מחדשות, אך הן אזוטריות מדי במדינה, ולא כל אחד נחשף אליהן (בעיקר תחנות הסטודנטים למיניהן, ובראשן קול הקמפוס המצויינת). כדי למצוא מוזיקה חדשה באינטרנט אפשר לחפש מוזיקה לפי ז'אנר או מקום מגורים במייספייס או בלאסט.אף אם, לזרוק מילת מפתח בסולסיק ולקבל רשימת אינסופית של שירים חדשים ואפשר ללכת לאיזה בלוג היפסטרי אמריקאי ופשוט ללחוץ פליי על כל ההמלצות שלהם.
איכשהו דווקא הדרך האחרונה היא הנפוצה לאחרונה אצל רוב האנשים, לפחות כך זה נראה. כשביקשתי המלצות לשירים עם קצב מסוים לא קיבלתי אפילו אחת שהפתיעה אותי. חלקן בכלל לא התאימו למה שחיפשתי מבחינת המוזיקה עצמה, אלא רק מבחינת הז'אנר שאליו השיר משתייך. כנראה שלאף אחד אין באמת כוח לחפש כבר מחוץ למוכר ולנוח. ימי החפירה במייספייס ובסולסיק כבר לא ממש חזקים כמו פעם. נראה שאנחנו מחכים שהמוזיקה תגיע לאוזן שלנו באופן סביל. שמישהו כמו גיאחה יכתוב על זה. שחבר טוב יציק לנו על זה. שיחצ"ן ישלחו לנו לינק של זה. אפילו אני הפכתי עצלנית במובן מסוים. אם פעם הייתי הולכת לכמה שיותר הופעות של אמנים שאני לא מכירה רק כדי לשמוע משהו אחר, הרי שעכשיו אני מסתפקת בהמונים שאני כבר מכירה.
לכן החפירה בארגז הזה שמחה אותי כל כך. הרגשתי שהנה יש לי אפשרות לגלות משהו אחר, ואכן גיליתי. ולא רק אחד אלא לפחות עשרה!
עכשיו תורכם. יש לכם משהו טוב להמליץ לי עליו? או שאולי יש לכם רעיונות מעניינים איך לגלות מוזיקה חדשה שלא הכרתם בעבר?
