התחלתי את הבלוג הזה כבלוג מוזיקה, אבל החיים והעיסוקים קצת מונעים ממני השראה וחשק לכתיבה על התחום. לא שהפסקתי ללכת להופעות או לגלות דברים חדשים, פשוט יש אנשים שעושים את זה ביותר אדיקות, ולעתים אפילו יותר טוב ממני.
החלטתי להסב את עיסוקי הבלוג (אני לא מפותחי הבלוגים הסדרתיים. וחוץ מזה, אתם יודעים כמה זמן לקח לי לפתוח את זה?!) ולכתוב פה גם על דברים אחרים שמעסיקים אותי כמו... הבריאות שלי, החתונה המתקרבת, מקומות שיוצא לי לאכול בהם, ספר שקראתי ומי יודע - אולי גם איזה אמן חדש או הופעה מגניבה שיצא לי ללכת אליה. עוד מעט פוסט ראשון שיעסוק בנושא שהכי מפחיד אותי לאחרונה. לא, לא קשירת חיי עם אדם אחד ומיוחד. מדובר דווקא בבריאות.
אם יצא לכם ללכת להופעות לאחרונה, בטח שמתם לב שאנשי הברנז'ה כבר לא מגיעים בהמוניהם להופעות הקטנות, ובכלל שיש פחות דיבור על הרכבים מסוימים או אמנים מסוימים כ"הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם". יש שיאשימו את החורף הגשום והקר, שמשאיר את כולם בפנים, ויש שיגידו שאולי אין משהו טוב כרגע. אני חושבת שזה משהו אחר.
שיחה עם חבר טוב הביאה אותי למסקנה, שאנחנו נמצאים בשלב ביניים. רוב אנשי הברנז'ה, הם אנשים מבוגרים, ולא צעירים בני 20 ומשהו. אם עד לפני שנה הם היו ממלאים את ההופעות, הרי שכעת חלקם התקבעו במוזיקה שהם אוהבים, ולא מחפשים משהו אחר או חדש. אני העליתי את ההשערה (מתוך ניסיוני הביתי) שחלקם פשוט נכנסו למערכות יחסים רציניות, כאלה שגורמות להם לרצות להשאר בבית, או ללכת לראות הופעות פחות חתרניות עם בת הזוג, שלא תמיד שייכת לסצינה המוזיקלית שהם כל כך אוהבים. חלק אחר מאנשי התעשייה הם בכלל המוזיקאים, שהוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבום בכורה, אולי עובדים על אלבום שני, ואולי נחים כרגע, כי למי יש את האומץ לנסות שוב אחרי כל העבודה הקשה על הראשון? כיוון שאין להם מה לקדם, הם מעדיפים את התנור החם, או לשבת עם חברים באיזה בר, על פני עמידה בהופעה של עוד אחד מהסצינה.
למי יש כוח לצאת החוצה בקור הזה?
וזה לא שאין הופעות. זה שלא שלא קורים דברים. פשוט אין כרגע מישהו רציני שיגלה אותם. נכנסנו לאיזו רווייה של דברים, ועד שלא יגיע משהו אחר שירגש אותנו מחדש, אני לא רואה איך משהו ישתנה. נראה לי שהצעירים יותר, עסוקים כרגע בצריכת סמים משמחים והליכה לתקלוטים מאגניבים של החברים שלהם, שמלאה במוזיקה חדשה, מעניינת וכמובן מתוצרת חוץ, בעוד שהמבוגרים מעשנים משהו ומתגעגעים לדברים ישנים שכבר לא יחזרו.
לדעתי, תקופת הביניים קרובה לחלוף. אמניות חדשות כמו פלורה(לירון משולם הנהדרת) או רותם אור, יוצרות משהו אחר, שמחבר בין הישן למעודכן. צביקה פורס מתחיל לעבוד על דברים מעניינים, והאיינג'לסי ממשיכים לגדול כל הזמן. זה בהחלט מרענן לראות שגם אצלנו דברים משתנים, ואני רק מקווה שיגיע הדור החדש של אותה ברנז'ה, דור חדש של עיתונאי מוזיקה ובלוגרים שימלא את ההופעות ויעביר אותנו לשלב הבא במוזיקת השוליים בישראל, כי הדור הקודם כבר מתעייף, ויהיה עצוב מאד אם דברים טובים יעלמו מעינינו.
הסתכלתי השבוע במצעד של רשת ג', כי רם אוריון ביקש שיצביעו לשיר החדש והיפה שלו "אהובתי בת החלוף". כיוון שאמורים להצביע לשלושה שירים, עברתי על שאר הרשימה ופתאום נחתה עלי ההכרה - אין לי מושג מה קורה במיינסטרים! ניסיתי להבין מה אסי ישראלוף מ"מה קשור" עושה שם, ונזכרתי ששמעתי שהוא החליט להיות זמר, תהיתי מתי אורי פיינמן חזר לחיים, ושאלתי את עצמי - למה עילי בוטנר לא ויתר כבר?
פעם, כשכתבתי באתר ערוץ הילדים, וערכתי מוזיקה ברדיו תל אביב, הכרתי (לעתים בעל כורחי) את כל המוזיקה החדשה שיצאה, ואת כל השמות של הטוענים לכתר ראשות מצעדי ההאזנות. עכשיו המצב שונה לגמרי. התקרבתי לשוליים כל כך, עד שהם מילאו אותי והפכו להיות הדבר היחיד שאני מכירה: מוזיקת אינדי, לרוב תל אביבית, מז'אנרים מוזיקליים שונים.
חלקכם ישאלו "נו? מה הבעיה?" ובכן, זאת בעיה לטעמי כי כשאין מיינסטרים, טוב או גרוע ככל שיהיה, אין שוליים. אם לא נכיר את המוזיקה המוכרת, זאת שהקהל הרחב אוהב, איך נדע לבעוט במסגרת הזאת ולעקם אותה כך שתתאים לנו? אולי רם אוריון עושה מוזיקת מיינסטרים פשוטה ולא משהו איכותי ומעניין כמו שאני חושבת, ולא שמתי לב? אולי ריף כהן נשמעת כמו כל דבר אחר שיש ברדיו, ואני סתם מתאהבת בגישה שלה, כשהיא בעצם משהו רגיל?
חשבתי להתחיל להקשיב לכל קבצי ה"לינקטון" ו"הפטיפון" שאני מקבלת בכל יום, אבל אז חשבתי על זה שוב - אולי כדאי שאסמוך על האינסטינקטים ועל הידע המוזיקלי שלי, ואבין שרם אוריון הוא הוא באמת משהו אחר וטוב, שעילי בוטנר בטוח משעמם עדיין, ואחרונה חביבה - שריף כהן באמת מיוחדת ומקסימה יותר מכל זמרת אחרת ששמעתי בשנים באחרונות בשוליים או במיינסטרים? המחשבה הזאת הרגיעה אותי באופן זמני, אבל נראה לי שמעתה אבדוק עם לינקטונים עם שמות כמו מירי מסיקה, הראל מויאל לצד שמות שאני לא מכירה בכלל (אבל לא הפיל הכחול, בית הבובות או סינרגיה, לעולם לא הם).
שנת 2011 מסתיימת לה השבוע, ואיתה הגיעו סיכומי השנה הקבועים. כולם שואלים – אילו אלבומים השפיעו עליכם השנה? אז נכנסתי להצביע, עברתי על הרשימות, בדקתי עם עצמי, ולראשונה מזה שנים, התקשיתי לבחור. לא בגלל עודף האפשרויות, להיפך - לא היה שם כלום שנראה לי מספיק טוב לזכות בתואר "אלבום השנה שלי". פתאום הבנתי, שהאלבומים שליוו אותי לאורך השנה הם דווקא כאלה שיצאו ב-2010. שני האלבומים האלה הם: ארקייד פייר עם - the Suburbs והנשיונל עם High Violet, להם האזנתי ללא הפסקה. לא שלא היו אחרים שהאזנתי להם, אבל אל שני אלה תמיד חזרתי. ארקייד פייר המציאו עצמם מחדש באלבומם האחרון, ורק לפני שבוע יצא קליפ יצירתי במיוחד ל- Sprawl 2שמשאיר את the Suburbs לגיטימי ואקטואלי אצלי.
הגרסה הקלאסית, כנסו לקישור בשביל הקליפ האינטראקטיבי
אמנים שעוד איכשהו הצליחו להשאיר עלי את חותמם היו דווקא האמנים הותיקים יותר , ביניהם טום וויטס עם אלבום מצוין ומרגש, ג'יל סקוט שנהייתה קצבית יותר ונשארה מעולה והביסטי בויז שחזרו לשנות ה-80 ולקלאסיקה - Fight for your right עם סרטון קידום עטור מפורסמים. לעומת זאת, אף אמן חדש לא נשאר איתי לזמן רב מעבר לרגע בו שמעתי שיר שלו. יהיו שיטענו שזה הגיל, שגורם לי להעדיף את המוכר והידוע על פני משהו חדש. אני לא חושבת שזה נכון. אני מאד אוהבת להכיר דברים חדשים, צלילים שונים וגישה אחרת למוזיקה, ויעידו על כך הספריות המוזיקליות שלי. גם הפיזית וגם זאת שבמחשב שלי. מצד שני אני רואה את הבלוגרים מרעיפים שבחים על אמנים, ושמה לב שהם מתנהגים כמו ילדות פופ מרוגשות, שלפני דקה וחצי ריירו על ג'סטין ביבר, ובעוד חודש חודשיים ימצאו בחור חדש לצרוח למראה שמו או תמונתו בעיתון. צריכים הוכחה לכך? הבלוגרים האלה מריירים כרגע על לנה דל ריי, מוצר פופי מובהק של חברת הפקה. מדגישים את זה משרדי הבוקינג הישראליים שמביאים את האמנים המצליחים (של הרגע) לארץ. האמנים האלה באמת מצליחים כרגע בחו"ל, אז ברור שיהיה הייפ לקראת בואם לארץ, ומעט אחרי שהם יחזרו לביתם עוד נראה תמונות של עוזרות יח"צ מרוגשות שקיבלו נשיקה מהבסיסט, וזהו - לאחר מכן, הוא ישוב למחסן הגרוטאות של אמני האינדי שהיו פה פעם ומאז לא שמעו עליהם מילה.
פלאשבקים משנות ה-80. הביסטי בויז
זה לא אומר שלא יצאו דברים טובים השנה, פשוט לא יצא שום דבר שאני מסוגלת להכתיר אותו כ"אלבום השנה" שלי. מה לעשות שאלבום השנה שלי, יצא בכלל בשנה שעברה.
אם השם ספי אפרתי לא אומר לכם כלום,
אתם כנראה לא בבלוג הנכון. אפרתי הספיק לנגן בעבר עם רם אוריון, היה חלק מההרכב "הווקי טוקיז" עם חמי רודנר ואסף שריג, שיתף פעולה בערבי הג'אם של נוכלי
הג'ימבורי ומנגן עם אביב גפן כבר זמן מה, כחלק מהתעויוט ובבלאקפילד. לאחרונה הצטרף
למוניקה סקס כשאלה חזרו להופיע, ובינתיים נראה שהוא מרגיש שם בבית. אפרתי שיחק בדרמה
"תעשה לי ילד", לצד גל תורן, תפקיד שגרם להרבה מאד נשים להתחיל לחלום
עליו בלילות.
עכשיו ספי אפרתי לוקח צעד אחד הצידה, עובר למרכז
הבמה, ופותח בקריירת סולו עם נגנים משלו. לפני ההופעה שמעתי רק את הסינגל הראשון
שלו "לא רוצה לתל אביב" ומלבד ההזדהות שלי עם המילים, אהבתי מאד את ההפקה
מסביב. לכן הסתקרנתי לדעת איך זה ישמע בהופעה חיה.
על הבמה עמדו, לצידו של ספי המרוגש עד
מאד, דניאל עבר-הדני על הבס, רועי צעדי בגיטרה, מתי גלעד על הקלידים יחד עם ספי, חגי
שלזינגר על התופים ועונגי ציזלינג בסקסופון. ההתרגשות של ספי הייתה ניכרת, דבר שיכול
להפתיע מצד אחד, בגלל ניסיון הבמה הרחב שלו. אבל כשחושבים על זה – זאת הייתה הפעם
הראשונה בה הוא ביצע שירים שהוא כתב והוא צריך להוכיח את עצמו בעוד דבר מלבד נגינה
מופלאה. לאורך ההופעה ספי עמד בעיקר מאחורי הקלידים, גם כשלא ניגן בהם. נראה שהוא
ניסה למצוא מקום לעמוד בו, ולהיות חשוף לקהל גם פיזית, אבל מבנה הבמה הקטן של
האוזן קצת מנע ממנו את החופש הזה.
מרגש ומתרגש: ספי אפרתי בהופעה
באמצע ההופעה, הצהיר שעכשיו הוא יבצע כמה
שירים על אהבה, ושנדע שבכל האלבום לא נמצא את השורש א.ה.ב או ע.ז.ב. זה בהחלט לא
הפריע להבין את המסר בשירים כמו "דצמבר" או "שר לה שוב"
המקסימים והנוגעים כל כך. את הסינגל החדש "לא רוצה לתל
אביב", הוא ביצע פעמיים. פעם אחת באמצע ההופעה, ובפעם השנייה בהדרן. במהלך
הפעם הראשונה, עצר את השיר מספר פעמים, והגן על השיר בטענה שמי שזה מפריע לו, שלא
יקח את זה קשה – תל אביב זאת עיר, לא בן אדם.
אפרתי מצליח, בלי אירוחים מיוחדים או
גרסאות כיסוי מוכרות, לכבוש את הקהל בעזרת אותה התרגשות ובעזרת הנגנים המצויינים.
לאורך ההופעה הוא מודה לקהל שנתן הזדמנות והגיע מבלי להכיר את השירים. כשעיני
עוברות על הקהל, אני לא רואה בקהל הרבה אנשי "תעשייה", אלא דווקא חברים
(חלקם עובדים איתו) ובני משפחה מחייכים ואוהבים, וזה צובט את הלב בהערכה – שהוא
באמת עושה את זה מההתחלה. בעצמו. והוא עושה את זה ממש טוב! מחכה לשמוע את האלבום.
כל מי שמכיר אותי יודע, שאייטיז זה ממש לא הקטע שלי. לכן מעט
התאכזבתי מהשינוי שלהקת אנטיביוטיקה עשו בשנה האחרונה, כשהפכו משלישייה חזקה ובועטת לרביעיית סינתרוק. אתמול הבנתי שגם עם סינתי זה יכול לעבוד.
אני עוקבת אחרי להקת אנטיביוטיקה כבר שלוש שנים בערך. בהופעת ההשקה של
אלבום הבכורה שלהם "להישמע להוראות השימוש" לא הייתי, כיוון שהייתי תחת
השפעת אנטיביוטיקה משלי, אז בהחלט חיכיתי לראות מה יש לחברים להציע, עכשיו כשהם עם
אלבום שלם בחוץ. הלהקה עברה שינויים פרסונליים ומוזיקליים קלים, עד שהגיעה למה
שהיא היום. דן פביאן בלוך (שירה, בס), היה בתחילה קצת ביישן וקפוא בהופעות, אבל עם
הזמן והניסיון שהוא צבר, הבטחון הגיע לבקר והחליט להישאר איתו, מה שהפך את בלוך
לכוכב אמיתי עם בלורית מתנפנפת, כשהשיא היה בהופעה אמש, כשהוא נותן שואו שמאפיל על
ההופעה של גיבורי התרבות שלו ושל גיא רוזנבלט (גיטרה), חברו ללהקה - הקליק.
הקליק עלו באמצע ההופעה, לאחר שבלוך קרא להם בהתרגשות רבה. לצערי, איך
שהם עלו, האנרגיה במקום ירדה בחצי. השירה של דני דותן הייתה עייפה והנגינה של חברי
הלהקה לא הצליחה להעיר אותו. למרות זאת, הקהל המרוגש קיבל את מבוקשו, כיוון שהם
ביצעו רק להיטים. דווקא כשאנטיביוטיקה עלו לשתף פעולה ב"אינקובטור"
וב"גולם", הכל התעורר והחל לתפוס חיים חדשים ובועטים יותר. בלוך הכניס
את האנרגיות המוטרפות להן אתה מצפה בשיר כמו אינקובטור ונורית שטרנברג הוסיפה חן
וצבע עם הקלידים והצליחה להפוך חוויה די רועשת של גיטרות ותופים למשהו כיפי יותר.
לאחר שהקליק ירדו, נשמתי לרווחה ושמחתי שהלהקה הטובה ביותר הערב לדעתי
וגם לדעת אחרים במקום, נשארה על הבמה. אנטיביוטיקה המשיכו בשירים הישנים והמוכרים,
כמו "הבורג" וכמובן
"מונומליציה" (שעל שמו נקרא הבלוג שלי), רק בעיבודים חדשים ומהודקים
יותר ממה שהכרתי בעבר ועשו אותי שלי שמחה מאד.
אקדים ואומר שזהו סיכום שנה פרטי וסובייקטיבי לגמרי של האלבומים הישראלים שנשארו אותי גם אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה).
השנה יצאו הרבה מאד אלבומים ישראלים שהיו טובים, מעניינים או אפילו סתם מגניבים. התעשייה פרחה השנה מחוץ לבמות התל אביביות הקטנות, והגיעה גם לאולפני ההקלטות, משם יצאו לא מעט אוצרות. דליתי עשרה שעשו עלי רושם מעבר למגניבות או לכיפיות, ועשו לי משהו בפנים, שנשאר איתי גם לאחר ההאזנה. הערות או הצעות לאלבוים שעשו לכם את זה, יתקבלו בברכה.
הערה קטנה: יש בסיכום רק אישה אחת, אבל אני לא בוחנת מוזיקה לפי המין של היוצרים שלה. בעיני זאת הבחנה שקשורה יותר לשידורי רדיו ולא לכתיבה.
Oren barzilay - Sorrow Demons Joy Blizzards
את אורן ברזילי אהבתי עוד בתור נערה אוהדת קספרים, אז מובן שעקבתי אחרי הקריירה שלו עם השנים. אמנם את השלב האמריקאי בחייו פספתי, אבל ברגע שהוא התחיל להעלות שירים חדשים למייספייס שלו, האזנתי להם ואף הורדתי אותם.אלבום הסולו הראשון של ברזילי הוא אלבום מרגש, נוגע ללב, שמתאר תקופה לא קלה בחייו, ועם קולו הנעים וההפקה הנהדרת, ששונה כל כך מעשייתו עם הקספרים, מביא אלבום שישאר איתי עוד שנים רבות.
מיכל לוטן – roses and wine קול נעים נעים וסאונד עמוק שגורם לי פשוט להירגע, בזמן שאני מקשיבה לסיפוריםהמושרים שלה כמו שמקשיבים לחברה. בתחילה לא חשבתי שאוהב אותה, כיוון שאני לא מתחברת לסגנון ג'אז בדרך כלל, אבל מההופעה הראשונה התאהבתי. הגישה שלה למוזיקה, החיוך הכובש, הקצב שממלא את כל כולה , גרמו לי להתחבר ולרצות להכיר עוד וכמובן גם להקשיב לעוד ועוד שירים.
עוזי רמירז – lick my heart אין מה לעשות, אני פשוט אוהבת כל שיר של עוזי. אין הרבה אמנים שמסוגלים לגרום לי לאהוב את כל מה שהם עושים, אבל עוזי מצליח. איכשהו, למרות שהלכתי להרבה מאד הופעות שלו (הייתה תקופה בשנה שעברה, בה הרגשנו שעוזי הוא בכל מקום), זה פשוט לא הצליח להימאס עלי. זאת הגיטרה המיוחדת שלו , זה השפם והמשקפיים שהפכו לסימני ההיכר שלו, זה הקול המאנפף מעט שמזכיר זמנים אחרים וגורם לי להתגעגע למשהו שמעולם לא פגשתי.
זאב טנא – זה שר האמן הותיקוהנפלא הזה, הוציא השנה את האלבום התשיעי שלו ונראה שהוא פשוט לא מזדקן. הקול החרוך שלו, שמתאים כל כך לשמו - זאב - מתחבר לשירי המחאה ולשירי האהבה בצורה מושלמת.זמר משורר עם גישה נדירה לחיים ולמילים, שקשה מאד למצוא בימינו במוזיקה העברית.
מרסדס בנד – זהות מרסדס בנד מלווים אותי עוד מימי חיפה ההוללים, ולכן תמיד יתקשרו אצלי עם אותה תקופה בה חיפשתי זהות לעצמי. אם האלבום הקודם התמקד יותר בfאנק ובשאריות התהילה מ"תעשה לי ילד" (שלא ראיתי, אגב), האלבום הזה הוא הרבה יותר קשה. גם מבחינת הסאונד שבזכות גיא שמי הופך את השירים לקשוחים יותר, וגם מבחינת המילים של גל תורן שכמו תמיד, נשמעות אישיות ומסתוריות, אבל מעוררות אצלי הזדהות בכל אופן וגורמות לי לרצות רק לחבק אותו.
Betzefer - Freedom to the slave makers הלהקה שעושה כבוד לישראל בתחום המטאל, הוציאה אלבום שני ומטורף, שעושה חור בראש במובן הטוב ביותר. המוזיקה עוצמתית, אך לא מעצבנת את האוזן, אלא מתאימה כל כך לקול של אביטל טמיר שנכנס פנימה, והמילים (שאת רובן נאלצתי לקרוא כדי להבין, מודה) מהדהדות גם אחרי ההאזנה לאלבום, וגורמות גם לי, כחובבת מטאל, אבל לא מעבר לכך, להתחבר לשירים ולמוזיקה המצויינת שהם עושים.
Left – Here for now אלבום הבכורה של הצמד גל ואסף, שני הצעירים הפוכים כל כך ומוכשרים כל כך, שיוצרים הרמוניה מוזיקלית טובה בזכות זה. האלבום הזה בהחלט ליווה את האוזניים שלי מהרגע שהוא יצא ועד עכשיו, וסיפק לי לעתים בריחה נעימה מהמציאות האפרפרה של פלורנטין. המוזיקה שלהם גורמת לי להרגיש שאני במקום אחר ומעניין יותר. אני לא יכולה לחכות לאלבום השני, שיגיע לאחר התרעננות קצרה בארצות הברית.
נצ'י נצ' – צדיק אחד בסדום רביד פלוטניק, רבע מההרכב המעולה פרודוקס, הוציא לפני מספר חודשים את אלבום הבכורה שלו. הוא לא היה לבד שם כמובן. על ההפקה היה שקל, חלק אחר בהרכב ולאורך האלבום משתפים איתו פעולה כמה ראפרים נהדרים, שכבר הספקתי לשכוח מהם, כולל סימפול מ"גוף של קינג קונג, עם פרצוף של גודזילה" של ניי'גל האדמור. נצ'י מראה באלבום שהוא בא בכלל מהרגאיי, ומאהבה אמיתית ונדירה למה שהוא עושה. אלבום נפלא שחושף בפניך מישהו אמיתי שיש לו עוד הרבה מה להגיד, ואני מקווה שהוא יגיד את הדברים האלה באלבומים הבאים שלו.
קוואמי והחלבות – זרים במאה ה-21 אלבום שמשלב בין רוק, מטאל וראפ, שנוצר מתוך שברון לב קשה ומסמל בשבילי שאפשר תמיד לעלות גבוה יותר, כפי שקוואמי עצמומוכיח כל הזמן גם בעבודה המוזיקלית שלו וגם במאבקים הרבים להם הוא שותף. כל שיר באלבום הזה נועץ עוד מסמר בארון של המשבר ההוא, סוגר אותו ושולח אותו לעזאזל. קוואמי, יחד עם החלבות המוכשרים שלו לצידו, עושה אלבום שלם וטוב יותר מקודמיו שהיו כיפיים ומגניבים, אבל לא בוגרים כמו האלבום המצויין הזה.
Sun tailor - Like the tide הפתעת השנה שלי. לא הכרתי את האמן הזה עד סוף הקיץ האחרון ועדיין לא ראיתי אותו בהופעה, אבל השירים שלו הצליחו לכבוש אותי יחד עם עטיפת האלבום הקסומה. ארנון נאור, האיש מאחורי האלבום, מגיש לנו שירים יפהפיים ושקטים עם קולו הלוחש לרוב, שגורם לי להרגיש כאילו שהוא שר רק בשבילי. רוב הסיכויים שעוד לא שמעתם עליו, אז אתם יותר ממוזמנים לבדוק.
אסיים בתקווה קטנה: שהשנה יצא סוף סוף אלבום הבכורה של אמן שאני מעריכה מאד, ושאם אתם לא מכירים עדיין, אז הגיע הזמן - צביקה פורס, ואולי גם אלבום ראשון למשורר והסופר המוכשר והמרגש גון בן ארי בשם הבמה שלו - Savage .detectivesשתהיה שנה טובה!
